בגלל עברו המפואר - ההרשעה כואבת יותר

כמו רוב עברייני הצווארון הלבן פיתח צבי בר מנגנון של הכחשה עצמית, או יכולת להעמיד פנים כי הוא אכן מאמין בחפותו. 

בהיגזר אתמול דינו ל־66 חודשי מאסר הודיע כי יערער, וזו זכותו. כדאי לו, מפני שבערעור יש סיכוי קלוש שעונשו הכבד יבוטל או יופחת, ומכל מקום בגילו - 80 - יזכה להתהלך חופשי באלפיון העליון של החברה, שבחלקו הניכר שוב אינו רואה בנוטלי שוחד עבריינים חמורים מכל. רק סתם עבריינים עם קלון קליל.

השופט צבי גורפינקל נהג בבר נכון. מאחר שהוכח במשפט כי ראש עיריית רמת גן הרביעי היה נוטל שוחד סדרתי - הרי הורשע בשורה של מקרים - הוא גם הענישו בהתאם, בהדגישו את הנזק החמור שעבירה כזאת גורמת למדינה בכללה. גוש הפוליטיקאים הבכירים וראשי הערים ואישי הציבור ששלחו ידם למעול בקופת האומה ובאמון שהיא רוחשת להם הגיע למימדים המחייבים גינוי של קלון ועונש כואב. בר ראוי להם. בעיקר שלא מדובר במעידה חד־פעמית.

רק שהרשעת בר כואבת יותר מזו של עמיתיו ראשי העיר שהורשעו. בעבור דורות של ישראלים ותיקים האיש שקיבל את השוחד אינו סתם ראש העיר רמת גן, אשר הוקמה באהבה ובמסירות על ידי מייסדה עושה הרהיטים אברהם קריניצי. בעבורם הוא אינו צבי בר אלא מג"ד 202 בצנחנים צביקה ברזאני - האיש שהיה להם לסמל ולמופת ולהקרבה; שהוביל אותם תחת אש ממלחמה למלחמה; שהיה להם למופת כמחנך בהיותו מפקד בית הספר לקצינים בה"ד 1; ומשסיים את שירותו בצה"ל המשיך בו בהקרבה כניצב במשטרה ובתוך כך פיקד גם על משמר הגבול.

הדבר מעורר סוגיה עקרונית. מצד אחד נראה לי סביר, שבבואו לבקש על עונשו ישטח בר את כל מעשיו החיוביים בפני השופט על מנת להקל בעונשו, וכך ראוי בכל מערכת דמוקרטית. יש לעבר הטוב משקל. 

מצד אחר מתעוררת תמיהה פולמוסית, כיצד אנשים כמו ברזאני־בר אשר סיכנו במודע את חייהם למען קיומה הריבוני של ישראל; שנהגו בה כמאמר הנביא ישעיהו השני "הן על כפיים חקותיך" והיו מוכנים לשמש בבחינת "מגש הכסף" הנתן אלתרמני הפכו עורם והכסף שיבש את דעתו וערכיו. 

נפלא מבינתי.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו