במועד כתיבת שורות אלה הכנסת ה-19, שנבחרה ב-22 בינואר 2013, הצביעה על פיזורה ברוב של 93 חברים, לאחר 671 ימי כהונה בלבד. הפעם האחרונה שבה השלימה הכנסת את מלוא תקופת כהונתה הייתה בכנסת ה-11, שכיהנה בשנים 1988-1984. רק בחמישה מקרים נוספים נערכו הבחירות לכנסת לאחר ארבע שנים או יותר: 1955, 1959, 1965, 1969, ו-1973. מאז הכנסת ה-11, בשמונה כנסות רצופות נערכו הבחירות לכנסת טרם מועדן. לנוכח הדברים הללו נשאלת השאלה האם הכנסת עושה שימוש תכוף ובלתי סביר בסמכותה לפזר את עצמה כאמצעי לעומתי כנגד הממשלה המכהנת או שמא נסיבות פוליטיות, כגון התפטרות ראש ממשלה או הסכמה של רוב סיעות הבית להקדים את הבחירות הן שמביאות להפעלת כלי חקיקתי זה, או אז אפשר לאפיין את השימוש בו כסביר ואף חיוני.
בטרם יינתן מענה לשאלה זו מן הראוי לתת את הדעת לסוגיה העקרונית של פיזור בית המחוקקים. בניגוד לדמוקרטיות נשיאותיות שבהן נבחר בית המחוקקים לתקופת כהונה קבועה שאי-אפשר לקצרה; במרבית הדמוקרטיות הפרלמנטריות אפשר להקדים את הבחירות ובכך לקצר את אורך כהונת הפרלמנט. זהו ביטוי למיזוג הרשויות העומד בלב הפרלמנטריזם: הרשות המבצעת, הנובעת מהרשות המחוקקת, תלויה באמון שלה. יכולת הפרלמנט להקדים את הבחירות ולקצר את כהונתו יכולה להיתפס כיתרון או כחיסרון. מחד, האפשרות לקצר את חיי הפרלמנט (והממשלה) מכניסה אי-ודאות למערכת, עלולה לפגוע ביציבותה, לקצר את האופק של נבחרי הציבור ולפגום ביכולת הממשלה להתוות מדיניות אפקטיבית וליישמה. מאידך, ברור שיש נסיבות פוליטיות שבהן מתבקשים פיזור הפרלמנט והקדמת הבחירות, כדי להוציא את המערכת הפוליטית ממבוי סתום ולאפשר הקמת ממשלה חדשה בעלת כושר משילות. במקרה זה, היכולת להקדים את הבחירות מקנה למערכת גמישות – תכונה חשובה במדינה כמו ישראל, הניצבת בפני אתגרים עצומים ובעלת מערכת פוליטית כל-כך משוסעת.
בחינת הנסיבות הפוליטיות שקדמו להתפזרויות המוקדמות של הכנסת מצביעה על כך שבמרבית המקרים הכנסת דווקא התנהגה כ"מבוגר אחראי". היא לא פיזרה עצמה לדעת, אלא עשתה שימוש מושכל במנגנון זה, בעיקר כאשר המערכת הפוליטית נקלעה למבוי סתום. כך למשל, הכנסת ה-12 (1992-1988) הצביעה על פיזורה לאחר שהליכוד הגיע להסכמה עם שותפותיו הקואליציוניות ועם המערך על הקדמת הבחירות, כשברקע תחושת מיאוס קשה של הציבור מההתנהלות הפוליטית ופרישת שלוש מפלגות הימין - צומת, התחייה ומולדת מהממשלה בשל השתתפותה של ישראל בועידת מדריד; הכנסת ה-14 (1999-1996) הצביעה על פיזורה ברוב גדול בשל קשיים בהעברת תקציב המדינה לשנת 1999, וגם הכנסת ה-18 (2013-2009) החליטה על הקדמת הבחירות בהסכמה כללית וברוב עצום, כשברקע חוסר היכולת של הממשלה להכריע בסוגיית גיוס בחורי הישיבות, מחלוקות בקואליציה שאיימו על העברת תקציב המדינה לשנת 2013 במועדו וכניסת מפלגת קדימה לממשלה ופרישתה ממנה כעבור חודשיים.
הבעיה איננה טמונה, אפוא, בסמכות הכנסת לפזר את עצמה אלא בחוליים האחרים של המערכת הפוליטית – פרלמנט מפוצל, שֹיח פוליטי הולך ומקצין, עודף ביורוקרטיה וקשיי משילות מרובים המקשים על תכנון ויישום מדיניות לטווח ארוך. טיפול מוצלח בחוליים הללו יצמצם עד למינימום את הצורך של הכנסת לפזר את עצמה בטרם סיום הקדנציה ויעניק לציבור תחושה שהמערכת הפוליטית יציבה יותר ויעילה יותר.
הכותב הוא מרצה במחלקה למזה"ת ומדע המדינה באוניברסיטת אריאל וחוקרת במכון הישראלי לדמוקרטיה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו