כעיוור המגשש ותועה בדרכו לרדת מהגג וסופו שהוא נופל לארובה, או לפיר, או למנהרה - כך שר החוץ האמריקני ג'ון קרי, והממשל שהוא שליחו, אינם מחמיצים הזדמנות ונופלים לכל מהמורה מזרח־תיכונית הנקרית בדרכם. האיש חדור רצון טוב, אבל אין די בכך. כהונת קרי ואובאמה לוקה באי הבנה של המציאות באזורנו ובמקומות אחרים בעולם.
מדיניותה של הידידה הגדולה ארה"ב לאורך השנים מתאפיינת יותר בערכים משותפים - שהם רבים וחשובים - מאשר בהכרה באינטרסים המשותפים למעצמה הגדולה ולבעלת הברית הקטנה. מכאן הניגודים והטלטלות: לעתים היחס לישראל הוא כאל נושאת מטוסים ענקית של העולם הדמוקרטי בחלק עולם בעייתי זה; לעתים היחס הוא כאל "פילגש במזרח התיכון", כשם ספרו החשוב של פרופ' עזרה זהר המנוח. פועל יוצא מכך הוא גזלת הניצחון מידי ישראל בכל פעם שהיא התקרבה להכרעה צבאית במלחמותיה. כך היה במלחמות השחרור, קדש, ששת הימים, ההתשה, יום הכיפורים ועוד. כך מסתמן גם במבצע צוק איתן.
קרי הגיע שוב ושוב בשנים האחרונות בניסיון להביא פתרון בלתי אפשרי למאבק קיומי הנמשך כמאה שנים, שאין לו פתרון בדורנו ובוודאי לא בנתיב אוסלו, שאינו אלא הטחה חוזרת של ראשו וראשינו בקיר המציאות, בהיותו מבוסס על הנחות יסוד שגויות וללא הערכת הסיכונים הכרוכים בו. קשה שלא להיזכר בהגדרתו הקולעת של פרופ' איינשטיין: אי שפיות זה לעשות אותו דבר פעם אחר פעם ולצפות לתוצאות שונות.
קרי מצפה משני הצדדים בעזה לגלות שפיות, כלומר, הוא מעמיד את ישראל ואת ארגון הטרור המתנכל לה על אותו מישור, כאילו היו שתי מדינות ולא מותקף ותוקפן. בכך הוא מחקה ישראלים שפעלו לפני כעשרים שנה בדרך דומה והעמידו את ישראל ואת ארגון הטרור אש"ף על אותו בסיס. הגישה של שלום בין מותקף לבין תוקפן טוטליטרי כבר הוכחה בהיסטוריה כבלתי ישימה וכהרת אסון. שאלו את צ'מברלין והיזכרו ב"שלום" שהביא ממינכן 1938. המערב כנראה לא הפיק את לקחי העבר ומוכן לחזור עליו, על חשבון ישראל. וכמובן, מי שאינו מוכן ללמוד מההיסטוריה נועד לחוותה שוב ושוב.
אין די בהכרזות - הנכונות כשלעצמן - על זכותה של ישראל להגן על עצמה, אם הדרישה של "הקהילה הבינלאומית" (שם קוד למי שמתחרטים על הקמת מדינת היהודים) היא שתפעל בידיים כבולות. הראש היהודי המציא את "כיפת ברזל", אבל אין הוא יכול לנצח בידיים כבולות. ישראל אינה מבקשת כוחות זרים שיילחמו למענה. די לה בכך שזרים ומנוכרים לא יפריעו לה להשיג את יעדיה, שבסופו של דבר משרתים גם את המערב התמים, ההולך ונכבש בתהליך רה־קונקיסטה (Reconquista), הפעם בכיוון ההפוך.
מעבר לפן הישראלי, המדיניות של ארה"ב פוגעת באינטרסים שלה עצמה. מעמדה כמעצמה הגדולה היחידה בעולם הולך ונשחק, ולעתים היא נראית כבבואה עייפה של מנהיגת העולם החופשי. רוסיה חוזרת לזירה כמעצמה גדולה, איראן צוחקת כל הדרך לפצצה, סוריה "מתפרקת" מהנשק הכימי ומי יודע כמה נשאר במחסניה, מצרים נפגעת שוב ושוב מהתמיכה האמריקנית באחים המוסלמים, וישראל סובלת מקידומם של האחים עבאס־חמאס על ידי התמימים מוושינגטון.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
