עכשיו, כשהגרון חנוק מדמעות והדם רותח, כשהלב מסרב להשלים והמוח מתקשה לחשוב, מותר לבקש ולייחל שניטול עימנו מהימים המטלטלים הללו כמה תובנות, שנזכור, ושלא נשכח כל כך מהר:
18 הימים, שבהם היטלטלה מדינה שלמה בין תקווה לייאוש, חשפו אותנו לסולם ערכים אחר. שלוש משפחות, שכמותן יש עוד אלפים, אנשים טובים באמצע הדרך, סחפו אחריהן ציבורים רחבים ולימדו אותנו מהן אהבה, תפילה, אצילות נפש, הכרת הטוב, עין טובה, ואמונה בנצח ישראל. משפחות שער, פרנקל ויפרח כתבו בעבורנו משוואה אחרת, מידתית פי כמה מזו שהתעקמה בשנים האחרונות, בין צורכי הפרט לצורכי הכלל. לשעה קלה הם הצליחו לאחד אותנו. הלוואי שנהיה ראויים ללימוד הזה. הלוואי שניקח איתנו את הרוח האחרת הזאת גם לימי שיגרה.
18 הימים האחרונים חשפו מול עינינו גם את הרוע. ראינו כיצד רבים בשטחי יו"ש רוקדים על הגגות, מחלקים בקלאוות, מסמנים בשמחה את ה"V" המשולש. האזנו לחנין זועבי. ראינו את השטנה ליד אום אל־פחם. ראינו כיצד עולזות בנות פלשתים. חזינו בשמחת בני הערלים. רשמנו זאת לפנינו. נשתדל לא לשכוח זאת כל כך מהר. שלום, תמיד אמרנו, עושים בין עמים, ולא בין מנהיגים. האם "העם" שמולנו הוא אכן פרטנר?
ועוד דבר: אל תתרשמו מאבו מאזן. בערוגות שהוא אחראי להן בתחומי הרש"פ מלבלבים כבר שנים השנאה והרוע, והאדרת הטרור, והחטיפות והמחבלים המתאבדים, והכחשת קיומה של ישראל ועלילות דם נגדה. יד אחת שופכת דלק (גם בימים אלה) על מדורת ההסתה הזאת, שעליה גדלים ילדים וחוטפים ורוצחים פוטנציאליים, ויד שנייה מסייעת לישראל ללכוד אותם. יד אחת מציתה שריפות, ויד שנייה פותחת את ברז המים למכבי האש. ככה לא מתנהג פרטנר.
ולבסוף: איך שלא תסתכלו על זה, מאיזה כיוון שלא תבחנו זאת - מחבלים המשוחררים בעסקאות, במחוות, ואפילו סתם כך מכיוון שסיימו לרצות את עונשם, חוזרים לרצוח ולחטוף ולפגע בנו. "דמים בדמים נגעו". רוצח נשאר רוצח ומחבל נשאר מחבל. כל עיסקה ומחווה שופכות עוד דלק על מדורת הטרור ותורמות, אם ישירות ואם בעקיפין, לפיגוע, לרצח ולחטיפה הבאים. הן כמעט מזמינות אותם. תפסיקו לשחרר אותם, תפסיקו לקרוא להם "אסירים ביטחוניים", ותדאגו לכך שיחדלו לקבל משכורות מהרשות ומאבו מאזן (שאנחנו מעבירים לו כספים) על פשעיהם, על רציחותיהם ועל חטיפותיהם.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
