"השנאה מקלקלת את השורה", אמרו חכמים. מי ששמע השבוע חלק מבכירי העיתונאים והפוליטיקאים בשמאל, יכול היה להיווכח עד כמה השנאה אכן מעבירה אותם על דעתם. בארה"ב הרחוקה הסתמן הפסד של דונלד טראמפ בבחירות לנשיאות. כך הכריזו רשתות התקשורת הגדולות, וכך עלה מספירת הקולות הלא סופית. אבל ניצחונו של ביידן, גם אם נראה ודאי, עדיין לא היה סופי לחלוטין, ובוודאי לא רשמי. הגוף המוסמך לבחור את הנשיא, כלומר חבר האלקטורים, טרם התכנס. ספירת הקולות לא הסתיימה. בכל מקרה, המפסיד לא הכיר בתוצאות. הוא טען לגניבת בחירות ולזיופים, ולמעשה לניצחון שנלקח ממנו.
אין זו הפעם הראשונה שבשיטת הבחירות האמריקנית מתעכבת ההכרזה על זהות המנצח במרוץ לבית הלבן. אין גם כל רע בדרישת טראמפ לבדוק אם היו זיופים, ואין פסול בטענתו ש"כל קול חוקי קובע" ולא "כל קול קובע", כדברי יריביו.
אך כל זה לא הכי חשוב מזווית הראייה הישראלית. מה שכן מכריע מבחינתנו הוא הרקורד שמותיר אחריו הנשיא היוצא. טראמפ לא גינה אותנו השכם והערב בגלל סגירת מרפסות בירושלים, לא דילג עלינו בביקוריו במזרח התיכון, לא הדליף את סודותינו הצבאיים לתקשורת, לא יזם נגדנו החלטה במועצת הביטחון ולא חתם מעל ראשינו הסכם שמתווה לאיראן מסלול ישיר לפצצה.
בדיוק ההפך מכך, טראמפ אימץ את ישראל ואת העם היהודי לחיקו כפי שלא עשה שום נשיא אמריקני מעולם. הוא הוביל מלחמת חורמה באנטישמיות, הכיר כמובן בירושלים כבירת ישראל, ריסק את איראן לקרשים, הביא לישראל שלושה הסכמי שלום וקבע ששום אדם לא ייעקר מביתו במסגרת הסכמי שלום - ובמכוון אני מונה כאן רק צעדים שנמצאים בקונצנזוס יהודי וישראלי.
והנה, אף שנשא אותנו על כפיים ואף שדחס למעננו בכהונה אחת תהליכים היסטוריים של עשרות שנים, מיטב פרשני ישראל ונאוריה פרצו במחולות רוע ושמחה לאיד. אלה שבימי אובאמה הטיפו על החובה לציית לתכתיביה של אמריקה, איחלו לטראמפ "ברוך שפטרנו", כדברי שלי יחימוביץ', לשעבר יו"ר מפלגת העבודה וכיום שדרנית בשעת שיא בתאגיד השידור הציבורי.
"נפטרנו מאידיוט מופרע ושקרן, שבז לכל מה שצודק ונכון וחיבק כל מה שרע ונתעב". באמת, שלי?! טראמפ חיבק את המדינה שמשלמת לך משכורת - זו מדינה נתעבת ורעה?! "ארבע שנים של רוח רעה, שקרים ובריונות", הגדיר יו"ר מרצ, ח"כ ניצן הורוביץ, את מורשת טראמפ. הם לא היו היחידים.
ביריקה על מנהיגם של מחצית מהאמריקנים לא התמצתה הרוח הרעה שעברה השבוע על מי שמכנים את עצמם "שמאל ציוני". בחקיינות אופיינית של השמאל האמריקני, גם אצל "הפלורליסטים" שלנו צצה הקריאה "לא לתת במה לשקרנים", כלומר להשתיק יריבים פוליטיים. "תנתקו את הרמקולים לאב (נתניהו), לבן (יאיר) ולמחצרצים מגל, ריקלין וצבא השופרות", קרא תועמלן השמאל אלדד יניב. גם הוא לא היה קול בודד.
תתפלאו לשמוע, אך נאורי השמאל הצליחו לרדת למדרגה שפלה עוד יותר. אחרי שגלגלו בבוץ את נשיא מעצמת העל היחידה בעולם - שיישאר בתפקיד עוד חודשיים - פצח "המחנה החושב" בהספדים משתפכים על בכיר אש"ף סאיב עריקאת.
לא על מגן ישראל, הפילוסוף היהודי בעל השם העולמי, הלורד הרב יונתן זקס, הם בכו, אלא על אדם שהשחיר במיומנות ובעקביות את דמותה של ישראל בעולם, עשרות בשנים. רק לאחרונה, דוגמה אחת מרבות, העליל עריקאת על חיילי צה"ל הרג מכוון של אדם בעל מגבלות, אף שסרטונים הוכיחו כי מדובר היה בפיגוע יזום. אצל השמאלנים הנ"ל הפגיעה הזו ואחרות במדינה לא נחשבות. "איש של שלום", התרפקו על עריקאת, אותם אלה שהשפילו את מי שבאמת הביא שלום - דונלד טראמפ. אוי לה לאותה בושה.
הנה כי כן, ישראל כבר לא בראש מעייניו של נציגי השמאל. גם השלום לא. השנאה - היא המכנה המשותף של המחנה. הגוף קופא מהמחשבה שרוח עוועים שכזו, רעה ובלתי רציונלית, תנהל פעם את ישראל.