"האליטות לא מאפשרות לומר 'טרוריסטים אסלאמיים'"

סטיבן אמרסון זוכר כל דקה מ־11 בספטמבר 2001, כאילו בהילוך איטי. כאילו זה קרה אתמול.

"ניסיתי לנסוע למרכז וושינגטון כדי לפגוש פקיד בתחום הלוחמה בטרור, שאיתו עבדתי על אל־קאעידה במשך חמש שנים", הוא משחזר. "העיר נראתה כאילו במלחמת העולם השנייה. כמעט בכל פינה היו טנקים ומשאיות. אלפי חיילים מהמשמר הלאומי ומהצבא. פשוטו כמשמעו, בכל פינה עצרו אותנו עם רובים שהיו מכוונים אלינו ישירות, והתבקשנו להזדהות ולדווח מה אנחנו מחפשים במרכז העיר. לקח לנו ארבע שעות לנסוע ארבעה רחובות".

אמרסון ל"ישראל היום": "בכל פעם חזרתי והבטתי בהר הראיות שאספתי, והיה לי ברור שמשהו עומד לקרות. אחרי שהותקפנו, הייתי בסערת רגשות. לא האמנתי שהארץ שלנו הותקפה בצורה כל כך פראית"

בניגוד למיליונים שהוכו בהלם, אמרסון דווקא לא היה מופתע. במשך שנים התריע מפני האיום הג'יהאדיסטי, וב־2001 עצמה גם מפני פיגוע גדול שעומד להתרחש, אבל מעטים מדי ייחסו חשיבות להתרעות. "בקיץ 2001 הראיות היו עצומות. כך גם הזהרתי בכתבה ב'וול־סטריט ג'ורנל' שכתבתי באוגוסט 2001, יחד עם חוקר המזרח התיכון דניאל פייפס. שנינו ניבאנו כי בן לאדן עומד לפתוח במתקפה על אדמת אמריקה בתוך זמן קצר מאוד. לא היה לנו מושג שזה יהיה פחות מחודש מאוחר יותר".

אמרסון הוא מהמומחים הגדולים בעולם לג'יהאד בארה"ב. למעשה, הוא גילה את התופעה שנים לפני כולם, הרבה לפני הפיגועים בתאומים. בין השאר, עבד אמרסון בתור פרשן לענייני מודיעין וביטחון לאומי ב־CNN. היום הוא עורך את The Investigative Project for Terrorism, אתר המתמחה בקיצוניות אסלאמית.

יד הגורל נגעה בו בחג המולד של 1992, כאשר עבד ב־CNN ונסע לאוקלהומה סיטי לכסות את הדו"ח הסופי של "איראן קונטראס", פרשה שבמרכזה מכירה של נשק אמריקני לאיראן כדי לממן את מתנגדי השלטון בניקרגואה (הקונטראס) בתקופת ממשל רייגן (בשנים 1987-1985). "ב־25 בדצמבר הכל היה סגור, אפילו המסעדה של המלון", משחזר אמרסון בשיחה עם "ישראל היום". "לקחתי את האוטו ונהגתי סביב העיר, כשלפתע ראיתי מראה בלתי שגרתי ליד מרכז התערוכות של העיר: אלפי אנשים נהרו פנימה והחוצה לבושים בלבוש מזרח תיכוני אופייני, הנשים עם חג'אב והגברים לבשו גלביות". אמרסון היה בטוח כי מדובר בסרט ושהאלפים סביבו הם ניצבים. הסקרנות גברה עליו והוא נכנס פנימה אל תוך אולם הכנסים.

"מייד הבנתי שמדובר בכנס כלשהו, ולא ממש ידעתי מאיזה סוג, עד שניגשתי לשולחנות מלאים בספרים, קלטות, חוברות ובגדים מזרח־תיכוניים למכירה. המחזה עורר בי חשדנות, אבל התקבלתי בברכה כאשר התחלתי לסקור את החומרים. חלקים היו בערבית, אך רבים מהם היו באנגלית. ואלה שהיו באנגלית היו בעלי רטוריקה קיצונית מאוד, אנטי־אמריקנית, אנטי־ישראלית ואנטישמית, ועם שמות של ארגונים שהתבססו בכל רחבי המדינה".

לקריאת הכתבה באנגלית >> 

כנס הטרור בלב ארה"ב

בשלב זה אמרסון התיידד עם גבר בשם "עבדוללה", שהציג את עצמו כיהודי לשעבר שהתאסלם ולקח אותו "תחת חסותו". הוא הוביל אותו לקומה אחרת באולם הכנסים, שם עמד להתחיל פאנל בשם "ליל פלשתין", ובין המשתתפים נמנו מנהיג חמאס חאלד משעל, ראש האחים המוסלמים כאמל חלבי, ומנהיגים של ארגוני טרור נוספים כמו אל־ג'מאעה אל־אסלאמיה. ההרצאות תורגמו סימולטנית, אך בחלק מסוים אמרסון הופתע כיוון שלא הבין את פשר מחיאות הכפיים הסוערות. "מה הם צועקים?", שאל. "איטבח אל־יהוד", ענה מארחו.

"הייתי בשוק שדבר כזה מתרחש בארה"ב", מספר אמרסון, שחזר לכנס במשך שלושת ימיו, עד שסבר כי אסף די חומר. באותו אולם ממש, ניגש לטלפון ציבורי והתקשר לבולשת הפדרלית כדי להתריע על הדבר. בהתחלה ענו בגיחוך, וחודשים מאוחר יותר פיגוע התופת הראשון בתאומים קרה.

ב־CNN הציעו לאמרסון להפיק סדרה על אודות מקור הפיגוע, אך סירבו לבקשתו למקד אותה בארגוני הג'יהאדיסטים שפעלו אז במדינה. לדברי אמרסון, ענו לו ש"זה רגיש מדי" - מה שהביא אותו להתפטר מענקית החדשות כדי להפיק את הסדרה בעצמו.

ב־1994 התפרסם הסרט התיעודי של אמרסון ב־CBS, הטלוויזיה הציבורית של ארה"ב. ההכנה לסרט כללה נסיעות לפקיסטן, שם בילה שבועות עם המוג'אהדין, כולל פגישה עם בנו של הפלשתיני עבדאללה עזאם, ממייסדי אל־קאעידה, שחוסל. לאחר מכן הוא הופיע על בסיס קבוע בשימועים של הקונגרס שעסקו בג'יהאד העולמי. גם בבוקר של 28 בפברואר 1998 היה בשימוע כזה, ובעודו מזהיר את חברי הקונגרס, בחור סעודי אחד בשם אוסאמה בן לאדן פרסם את הכרזת המלחמה שלו "בצלבנים וביהודים".

"אף אחד לא התייחס לזה ברצינות עד הפיגועים של אל־קאעידה נגד שגרירויות ארה"ב בקניה ובטנזניה (אוגוסט 1998)", מוסיף אמרסון. הג'יהאדיסטים דווקא כן, וכפי שאמרסון מספר, הם שלחו צוות מדרום אפריקה לחסל אותו עוד ב־1995. "בכל פעם חזרתי והבטתי בהר הראיות שאספתי, והיה לי ברור שמשהו עומד לקרות", הוא מוסיף. "בבוקר של 11 בספטמבר קיבלנו שיחה ממישהו בפנטגון, שאמר לנו שזה עתה הותקף וכי עלינו לנטוש את משרדינו. איש לא ידע את היקף האירוע וגם לא את היקף הנפגעים". אמרסון נסע למרכז וושינגטון. "הייתי בעיצומה של סערת רגשות, לא מאמין שהארץ שלנו הותקפה בצורה כל כך פראית".

20 שנה אחרי, אמרסון מגדיר את עצמו היום פסימיסט. לדבריו, מקץ 20 שנה, לקחי המתקפה לא הופקו, והוא תוקף גם את הנרטיב השולט שלפיו "אי אפשר לקרוא למבצעי האקט הנוראי הזה בשמם: טרוריסטים אסלאמיים". "אם אנו לא יכולים לתייג את אויבנו, איך אנו מצפים להביס אותו, אותה, את זה? אני פסימיסט בעיקר בגלל האליטות באקדמיה, בתקשורת, בהוצאות לאור ובחברות ההיי־טק הגדולות. שאלוהים יעזור לנו". שווה להקשיב למי שחזה את התופעה.