"צפון קוריאה של אפריקה": מופע האימים של אריתריאה

ב- 2018 ביקרתי בבור, עיירה קטנה בדרום סודן. הייתי שם כדי לחזות במו עיני בהרס של מלחמת האזרחים שפקדה את המדינה. בור היתה אחד המוקדים המדממים שלה. באמצע העיירה הנידחת הזאת בלטה נוכחותם של הפליטים האריתריאים. כמו באזור התחנה המרכזית של תל אביב, הם ישבו בבתי קפה עם כיסאות פלסטיק, אינג'רה ובירה הזולה. "מה איבדתם כאן?" שאלתי את הצעירים שישבו בבית הקפה. 

"נאלצנו לברוח", הם אמרו, "עדיף להישאר כאן מאשר לחזור לאריתריאה".

"ומה אם התושבים כאן שוב יטבחו אחד בשני, כמו בשנה שעברה?" שאלתי.

"אז נמות עם המקומיים. גם זה עדיף".

בהמשך המסע ראיתי עוד ועוד פליטים אריתריאים חסרי בית וגרים בצפיפות ברחובות של חרטום ובשכונות העוני בקהיר. יצרתי קשר עם אריתריאים שניסו לחצות את הים התיכון, נתפסו על ידי משמר החוף הלובי ונכלאו במתקני עינויים. 30 אלף אריתריאים גרים בישראל, נאחזים בעקשנות בארצנו שדואגת להבהיר חדשות לבקרים שהיא אינה רוצה אותם והתשובה שלהם עקבית – "עדיף לנו להיות כאן מאשר לחזור לאריתריאה". הדו"חות של אמנסטי, האו"ם, ארגון זכויות האדם HRW ואחרים אישרו את טענותיהם. קראתי כ-300 עמודים של הדו"חות שתיארו את הדברים הנוראים שמתרחשים באריתריאה.

 דבר מזה לא התיישב עם מה שחוויתי ביום הראשון שלי שם ב-2019 ואינני מתפלאת מדוע העיתונות בארצנו העלתה כותרות כמו "המצב באריתריאה לא גרוע משדרות", ו-"הפליטים הם רק מהגרי עבודה". רובכם בוודאי זוכרים את הסרט 'המופע של טרומן'? הוא מתחיל בחייו של טרומן, שחי בעיירה מוגנת, מסודרת ונקייה. כל סימן לפשיעה או מצוקה נעדרים מהסביבה, אבל ככל שעובר הזמן, הצופה מבין שמשהו בעיירה הזאת לא בסדר, ושזו הצגה אחת גדולה - זו אריתריאה.

במבט ראשון, רחובות הבירה אסמרה מצוחצחים. תנועת כלי הרכב מועטה. תושבים הולכים בכביש כאילו שזה סוף שבוע, ואיש לא צופר להם. שורת דקלים מטופחת משתרעת לאורך הרחוב הראשי, שמציג את פאר האדריכלות האיטלקית. המוניות הן מכוניות ישנות משנות ה–60 וה–70. אין הרבה קבצנים ואין גניבות. אנשים יושבים שעות בבתי הקפה עם שייקים וקפה איטלקי משובח. אסמרה נראתה כמו בועה של עיירה אירופאית משנות ה-20. פגשתי תושבים חברותיים שחזרו על אותם משפטים: "את אוהבת את אריתריאה? אריתריאה טובה. אנחנו אוהבים את אריתריאה", וכל הזמן הזה חשבתי – מי באמת עובד עליי?

ביקרתי שם מספר חודשים אחרי שאריתריאה חתמה על הסכם שלום היסטורי עם אתיופיה, אויבתה מזה 30 שנה. בפעם הראשונה מזה עשורים, היא פתחה את שעריה לתיירים ועיתונאים, שעד אז כניסתם הוגבלה. הכתבים הגיעו בערך באותו זמן כדי לסקר את הסכם השלום ותוצאותיו. באותה תקופה, האווירה עדיין היתה אופטימית. כולם קיוו שהסכם השלום יביא לשיפור גם בדיקטטורה האריתריאית, שהיתה ידועה בתור "צפון קוריאה של אפריקה". הכתבים חזרו עם כתבות על "עידן חדש", "אדריכלות איטלקית", "תרבות האופניים של אסמרה", "הזדמנות לשיתוף פעולה אזורי" ושאר ירקות שלא התיישבו עם הדו"חות של ארגוני זכויות האדם. אחרי שבוע במדינה גם אני חשבתי שאכתוב על "נופים ציוריים".

"המצב פה מחורבן"

כל זאת עד שפגשתי את טקסטה וחברו ברחוב צדדי, שהיה ריק באמצע הצהריים. שאלתי אותם איך להגיע למקום כלשהו, והם התנדבו ללוות אותי וגם הזמינו אותי לבית קפה. כמו כולם, טקסטה שאל מתוך נימוס: "את אוהבת את אריתריאה?"

"נחמד פה. אפילו בעיר הבירה הרחובות שקטים ונעימים" עניתי.

"זה בגלל שכל הצעירים עזבו", הוא אמר, "המדינה הזאת התרוקנה והמצב פה מחורבן".

חברו של טקסטה התערב מיד בשיחה וייעץ לו לשתוק, אבל טקסטה המשיך בשלו: "היא צריכה לדעת מה קורה פה, כדי שתוכל לשתף את שאר העולם. מישהו צריך לדעת שהמקום הזה הוא שקר אחד גדול. כולם בטוחים שבגלל הסכם השלום ישחררו אותנו מהשירות הצבאי. זה לא יקרה."

חובת השירות הצבאי חלה על כל אזרח אריתריאי. השירות מתחיל בגיל 17 ומסתיים בגיל 50 – מה שנקרא "צבא לכל החיים". השורשים שלו נעוצים בשנות ה-90, כשאריתריאה נלחמה נגד אתיופיה. המלחמה החלה כמאבק לעצמאות מאתיופיה. גם אחרי שאריתריאה קיבלה את עצמאותה ב-1991, היא המשיכה להילחם באתיופיה על שטחים. נשיאה הראשון של אריתריאה היה ועודנו איסייאס אפוורקי. ב–1998, אחרי עימות אלים בין אתיופיה לאריתריאה, אפוורקי הכריז על שירות צבאי ממושך, שיסתיים רק בגיל 50.

באותה תקופה אריתריאה החלה לגלות סימנים של שלטון יחיד. ב–2001 חל מפנה לרעה, כשקבוצה של חברי אופוזיציה ועיתונאים פירסמה קריאה לרפורמות דמוקרטיות וכיבוד החוקה. כל חברי הקבוצה הושלכו לכלא ועד היום הם בגדר נעדרים. מאז המצב רק הלך והידרדר: כלי תקשורת עצמאיים נסגרו, זרמים דתיים הוצאו מחוץ לחוק ונאסרה כל ביקורת על השלטון. אריתריאה הלכה והסתגרה והפכה לאחת מיצואניות הפליטים הגדולות בעולם.

הצבא הוא החיים

המלחמה מול אתיופיה תמיד היתה התירוץ לגייס את כולם לצבא, גם כשהיא התנהלה על אש קטנה או לא התנהלה בכלל.  אחרי הסכם השלום של 2018, כולם קיוו שהנשיא יקצר את השירות, אבל זה לא קרה. שיעור לא מבוטל מהאריתריאים המשיך לשרת בצבא במשך שנים רבות. זמן רב אחרי שעזבתי את אריתריאה, חל מפנה. החל מ- 2020, חיילים אריתריאים נשלחים לאתיופיה כדי לסייע לצבא אתיופיה לדכא מלחמת אזרחים אתיופית. זאת במסגרת הסכם השלום בין אריתריאה לאתיופיה, שכולל סיוע צבאי. במילים אחרות – צבא אריתריאה, שבעבר גויס כדי "להילחם באויב האתיופי", מגויס כיום כדי "לעזור לבני בריתם האתיופים".

שאר החיילים האריתריאים משובצים לעבודות באריתריאה, במשרדי ממשלה, הוראה ורפואה, אבל בהתנדבות שנמשכת עשורים. חסרי המזל נשלחים לעבודות כפייה סיזיפיות בשירות המדינה – בנייה, סלילת כבישים, כרייה במכרות, דיג ועוד. תנאי השירות דומים לכלא. שעות העבודה הן מעבר ל-12. מי שאינו עובד מהר מספיק, או נתפס אומר את המילה הלא נכונה זוכה לעונשים כבדים. לפי הדוחות, העונשים כוללים קשירה לעץ במשך לילה שלם, או מכות רצח עם קרש. הם מקבלים דמי כיס חודשיים ששקולים ל–200 שקל, ואינם רשאים לעבוד בעבודה אחרת. במשך רוב ימות השנה הם אינם רואים את משפחותיהם.

טקסטה סיים את התיכון אחרי כמה עשורים של דיקטטורה. הוא ידע היטב מה מצפה לו ושעליו לבחור — להקדיש את מיטב שנותיו לצבא או לעזוב את אריתריאה. הוא החליט לברוח והצליח לחצות את הגבול. אלא שהוא נתפס במדינת היעד יחד עם פליטים נוספים וגורש חזרה לאריתריאה. שיתוף פעולה בין אריתריאה למדינות אחרות לשם לכידת פליטים אינו דבר נדיר.

לאחר שהוחזר לאריתריאה, טקסטה הועבר לכלא המיועד לעריקים. "היינו בתא אחד 400 אסירים", הוא נזכר, "היה כל כך צפוף שאף אחד לא יכל לשכב. היה מחסור במים. פעם בשלושה שבועות היו מחלקים לכל אסיר בקבוק של ליטר כדי שיוכל להתקלח. מעבר לזה, אסירים לא התקלחו". הוא יצא משם בעזרת 'קשרים', מהסוג שמשפחה מפעילה כשבנה נעלם.

כל הזמן הזה חברו של טקסטה נע במקומו באי נוחות והסתכל בחשש על המלצרית ומכין השייקים במסעדה, אבל טקסטה המשיך: "יש עוד הרבה שאת צריכה לדעת על אריתריאה", והזמין אותי לטיול בעיר. שלושתנו עברנו ליד בתי בטון, מדרכות-חול עם ברזלים זרוקים וכבישים שמתעקלים למעלה ולמטה. ג'יפ עם נהגת חלף לידנו. "זאת חברת הפרלמנט הכי אכזרית באריתריאה", אמר טקסטה, "כמו הרבה חברי פרלמנט, היא נכלאה ושוחררה מהכלא מספר פעמים, כי זה מה שהנשיא שלנו עושה למקורביו. הוא גורם להם להלשין אחד על השני, מפריד ומושל, וזה עובד – קשה להוריד את הנשיא כשאף אחד לא סומך על חבריו וכולם מפחדים למצמץ ראשונים".

הוא המשיך לדבר כל הדרך, אני המשכתי לשאול שאלות מטופשות – "אבל איך הצלחתם להגיע למצב יותר טוב משאר אפריקה – אני לא רואה פה אדם רעב אחד".

"הנשיא דואג שלא נהיה רעבים, וזה נגמר בזה", הוא אמר.

לפי הדוחות, אחת לחודש מתייצבים האזרחים במרכזים ממשלתיים ומקבלים מוצרי יסוד. תלושי המזון הללו הם בסיס הקיום של משפחות רבות. הם גם כלי ענישה אפקטיבי – משפחה שבנה עורק מהצבא מאבדת את תלושי המזון שלה.

הכלכלה באריתריאה ריכוזית, תלויה בממשלה ובצבא, ואינה מאפשרת דרכים אחרות להביא אוכל על השולחן. לאורך השנים נקטה הממשלה שורה של צעדים כדי לבסס את הכלכלה הריכוזית שלה ולהגביר את התלות בתלושי המזון. היא הגבילה את הסכום שאדם יכול למשוך מחשבון הבנק שלו ל–300 דולר בחודש. היא הערימה קשיים על מי שמנסים להקים עסקים פרטיים. המעטים שהצליחו משלמים מס של 60%.

מסיבה זו, התפתחה כלכלה שחורה של אזרחים ששמרו מזומנים מתחת לבלטה וגם בזה הממשלה נלחמה. זמן קצר לפני שהגעתי, המטבע האריתריאי הוחלף בהתרעה קצרה. האזרחים נאלצו להמיר את המזומנים שלהם בבנק. עם הגבלות המשיכה של אריתריאה, איך תסביר לפקיד בבנק את ערמת השטרות שהחבאת במשך השנים?

טקסטה המשיך לספר את מה שאפשר בהזדמנות הזו. "השירות הצבאי הרס את כל העניינים שבינו לבינה", הוא אמר, "שירות החובה חל גם על נשים, אבל רובן משתחררות כשהן נכנסות להריון, גם אם זה לא מעוגן רשמית בחוק. יש נשים שמחליטות להיכנס להריון בכל מחיר כדי להשתחרר מהצבא. לכן אסמרה חסרה גברים ומלאה באימהות חד־הוריות. והינה עוד בעיה – לפי החוק האריתריאי, כל ילד זכאי לאבא שישלם מזונות. אישה שנכנסה להריון מהמפקד שלה בצבא לא תפיל את חובת המזונות על המפקד. היא כן תפיל את התיק על בחור מסכן ממשפחה חלשה ולא מקושרת. הבחור המסכן לא יכול לדרוש בדיקת אבהות, כי בדיקת אבהות אסורה בחוק האריתריאי. אז יפילו עליו מזונות שנוגסים במשכורת הצבאית שלו, שהיא לא יותר מ-50 דולר בחודש".

אולי זה המקום לציין שעלויות המחיה באריתריאה אינן מותאמות. מ-2006 לא נבנה באסמרה בניין אחד, מה שיצר משבר דיור קשה. בצורות וייבוא מועט גרמו למחסור בכל מוצר בסיסי. בסך הכל, לחיות באסמרה עולה בערך כמו לחיות בישראל לפני שלושים שנה. אבל עם משכורת חודשית של 50 דולר.

נפרדתי מטקסטה ומאז לא שמעתי ממנו. רק בהמשך הביקור הבנתי עד כמה שהוא יוצא מהכלל. רוב האנשים שפגשתי פחדו לשוחח בצורה כנה והמשיכו לשבח שוב ושוב את ארצם היפה ואת השירות הצבאי הממושך ש"מחשל אותם" ו"בונה סולידריות".

"גם לכם יש אויבים, לא?" שאל מישהו, "גם אתם עושים צבא".

"כן, אבל לא לכל החיים", אמרתי.

"אין לנו את הטכנולוגיה שלכם, אז אנחנו נאלצים להילחם קשה יותר", הוא אמר, "אבל אנחנו חזקים ונחושים להקריב בשביל המדינה שלנו". הרגשתי שהוא מנסה לשכנע את עצמו יותר מאשר אותי, כי בשלב הזה הוא שינה נושא באלגנטיות והתעלם משאלות. שנינו בפועל ידענו שמדובר בהקרבת עתידו האבוד של דור שלם והכל בשביל גחמותיו של נשיא אחד.