המשכתי לשמורת טבע בצפון בשם אנדי. את הנסיעה לשם התחלתי בכביש סלול המוביל לאבשה, העיר השנייה בגודלה. זה הכביש היחיד שנסלל ב-24 שנות כהונתו של נשיא המדינה, אידריס דבי. הצרפתים סללו אותו ב-2008 כדי להעביר את הטנקים שלהם על אספלט ולעזור לדבי לדכא מרידה.
אבל זה לא מבטיח הרבה מעבר לכך. "יש פה מלון?" אני שואלת את עובדי התחנה באבשה, כשאני מגיעה לשם באוטובוס בשעת לילה. אין מלון. הם מציעים לי לישון באחד הדוכנים שבתחנה, ולהמשיך בבוקר את הנסיעה לצפון. אני זורקת את המוצ'ילה על הרצפה ומנסה לקשור שיחה עם העובדים, אך הם מדברים בערבית־צ'אדית, שאני מבינה בקושי.
"היא מדברת ערבית־ירדנית", אומר קול מאחוריי, "דברו איתה לאט והיא תבין". אני מסתובבת ורואה שם את איסמעיל, שנסע איתי מניז'ר לצ'אד ונתקע איתי במדבר שבועיים לפני. מה הסיכויים...
איסמעיל הזמין אותי לביתו, איפה שהוא ומשפחתו ישבו בסלון ומיהרו לטעון פלאפונים, בשעתיים חשמל שהוקצו לעיר אבשה בין 9 ל-11 בלילה. "אחרי 11 בלילה החשמל נכבה ועיר אחרת מקבלת חשמל לשעתיים", הם הסבירו.
ניסיתי להבין איך הם מסתדרים במדינה שבה אין כמעט מלונות.
"אנחנו ישנים אצל קרובי משפחה וחברים", הם אמרו.
"ומי שאין לו משפחה בעיר?"
"לכולם יש. ואם אין - ישנים ברחוב או לא נוסעים בכלל".
בלב המדבר
בבוקר למחרת, המשכתי צפונה לכיוון אנדי בג'יפ שחלקתי עם נהג וארבעה נוסעים. זה היה אמצעי התחבורה היחיד לאנדי. גם הוא הושבת, ושוב מצאתי את עצמי תקועה במדבר. נטשתי את הרכב בלי לדרוש החזר, ועליתי על טרמפ שעבר שם וקירב אותי צפונה.
בדרך עברנו ליד רכב צבאי תקוע.
"אתם צריכים עזרה?" שאל הנהג, אבל המפקד אמר: "אנחנו בסדר, העזרה בדרך", והחיילים המשיכו לצייר עיגולים בחול. החיילים נסעו בכיוון הנגדי לנו - יצאו מאנדי איפה שיש בסיס צבאי, וגם בית ספר, ובית חולים, אבל לא כביש.
יומיים אחרי זה ישבתי במשרד באנדי, שעובדיו הציעו לי תה, ושאלתי אותם - "מה קורה אם חולה צריך להתפנות מכאן לבית החולים בעיר הבירה?"
"בשביל זה יש אמבולנס", הם אמרו.
"אבל האמבולנס ייתקע בחולות", אמרתי.
"נכון", הם הסבירו בסבלנות, "ואז יתקנו אותו וימשיכו".
מרכז מידע לשום מקום – צ'אד
עם הטרמפ החדש הגעתי לשמורת אנדי באמצע הלילה.
"אני אוריד אותך במרכז מידע לתיירים", אמר הנהג, "הם יעזרו לך למצוא מלון", וצפר ליד חדרון-בטון, שממנו יצא ילד בן 20, משפשף את עיניו, חצי רדום.
"יש פה תיירת", אמר הנהג, "היא צריכה מקום לישון".
"יש פה מלון?" שאלתי את הילד, שלקח את התרמיל שלי למחסן, ופרש שם מזרן. "אין", הוא אמר, "אבל את יכולה לישון כאן".
זה היה מרכז התיירות של שמורת אנדי. הקימו אותו כדי לעודד תיירות, בעיירה שאין בה מלון ואין תיירים. הצוות היה ילדים בני 18 עד 20+ שהוגלו ממשרד התיירות בבירה נדג'מנה. את רוב היום הם בילו בישיבה מול הטלוויזיה וראו סרטים הודיים ומצריים. הטלוויזיה הוזנה מגנרטור - מותרות באזור הזה.
"איזה כיף להודים", אמר אחד הילדים כשהוא צפה בדרמה בוליוודית, "הם שמנים כאלה ויש להם הרבה אוכל". הילדים, לעומת זאת, הסתפקו בבשר גמלים, שימורי סרדינים, ביסקוויטים, מיץ מוגז, אטריות וקפה עם אבקת חלב, שזה כל האוכל שהיה בצפון צ'אד, והם חלקו אותו בנדיבות. את השיער הם חפפו עם תערובת וזלין, מלח ומים. בכל יום הם הטעינו את הנוקיות השחורות שלהם והתקשרו למשפחותיהם בנדג'מנה.
לפעמים ישבנו בחצר ודיברנו בערבית עילגת ובשפת הסימנים. "את יכולה לתרגם לי את השיר הזה?" שאל מישהו, והשמיע את ליל' וויין, "Lick me like a lollipop".
שברתי שיניים והסברתי, והוא הזדעזע ואמר: "אבל הוא מוסלמי! איך הוא יכול לשיר דברים כאלה! את בטוחה שזה התרגום הנכון?"
טיול במרכז המידע
הילדים נתנו לי ברושור של מרכז התיירות, בצרפתית.
"יש משהו באנגלית?" שאלתי.
"אין, אבל אינשאללה כשיהיה כסף יהיו ברושורים באנגלית", הם אמרו.
"ואתם לא יודעים אנגלית?"
"לא".
"אז איך אתם מדברים עם התיירים?"
"כל התיירים יודעים צרפתית".
"כמה תיירים באים לפה?"
"החודש מגיעים עשרים".
"לא רע".
"כן, הם מגיעים בקבוצה אחת".
"אה".
"הם באים עם ג'יפים מנדג'מנה, כי כאן אין ג'יפים".
ראיתי איך נראית הסברה לתיירים. יום אחד מישהו נכנס לחדר הטלוויזיה, אמר לחברו - "הגיעו תיירים וזה התור שלך", והחבר קפץ לתוך מכנסי עבודה, סגר חולצה, סירק שיער, יצא החוצה, הסביר כמה דברים לקבוצה צרפתית, וחזר לטלוויזיה.
הטיול שלי באנדי היה בעיקר בגבולות מרכז התיירות. ניסיתי להיכנס לפנים השמורה אבל בדרך נגמרו לי המים, השמש-40-מעלות דפקה את הראש, והחול היה כל כך עמוק ורותח שלא היה סיכוי לחצות את כולו בשעות הקרובות. לא סתם הילדים אמרו ש"התיירים מגיעים רק בג'יפים". באותו יום לא הייתה נפש חיה באזור חוץ מכמה גמלים, וישבתי בקצה השמורה, ליד הצוקים היפים, מותשת ועל סף התייבשות. צילמתי כמה תמונות וחזרתי.
"חזרת מהר", הילדים אמרו, "טוב, תראי איתנו טלוויזיה", וכך המשיכה השגרה שלי באנדי.
מאנדי ניסיתי לחזור לעיר הבירה, נדג'מנה.
"מתי יש אוטובוס?" שאלתי את הילדים במרכז התיירות.
"אין", הם אמרו, "אבל יש שמועה על מקומי עם רכב שנוסע מכאן, אולי בעוד יומיים".
הילדים סידרו שהמקומי עם הרכב יעבור במרכז התיירות. הוא תכנן לנסוע לעיר הקרובה אבשה, איפה שיש אוטובוסים לעיר הבירה. בדרך הוא תכנן לעצור בחתונה של קרוב משפחה, בן 30+, שהתחתן עם ילדה בת 15 (כמו 60% מהזוגות בצ'אד). צ'אד כיכבה במקומות הראשונים בנישואי קטינים. צ'אד כיכבה במקומות הראשונים והאחרונים בכל אינדקס אפשרי – תוחלת חיים, שחיתות, הון אנושי, תל"ג, תמ"ג, תמותת תינוקות, מספר קווי טלפון, מספר קווי חשמל. הדירוג שלה השתפר כשמדינות אחרות נקלעו למלחמות אזרחים וצללו למטה.
עצרנו בחתונה, ואחרי זה עוד כמה פעמים באמצע המדבר, כדי להתפלל או לחלץ גלגל מהתחפרות, עד שהגענו לאבשה.
***
לאבשה הגעתי בלילה, אחרי האוטובוס האחרון לבירה. שוב חיפשתי מקום לישון. למזלי, משפחה מקסימה שפגשתי בתחנה "אימצה" אותי.
כשישבתי אצלם בבית, ביקשתי "להסתובב בעיר".
"לעשות מה?" הם שאלו.
"ללכת".
"לאן?"
"סתם, ללכת".
ואז למישהו נפל האסימון: "המדאם רוצה לעשות ספורט! כמו שהצרפתים עושים!"
יצאנו לרחוב הראשי, לעשות "ספורט", והבנות לא הפסיקו לצחקק כי רעיון הספורט היה זר להן והתיירת הייתה מוזרה מדי.
מאבשה המשכתי לנדג'מנה בירת צ'אד, למלון של מייק, עובד הסיוע האמריקאי שהציל לי את הטיול. בפרקים הקודמים תיארתי את המסע המפרך שעברתי מניז'ר, המדינה השכנה, לצ'אד. כדי לצאת מצ'אד הייתי צריכה לחזור על אותו מסע מפרך, בחזרה לניז'ר. אמרתי למייק שאני "בחיים, אבל בחיים לא חוזרת על הנסיעה היבשתית לגבול צ'אד-ניז'ר!"
אבל אז ראיתי את מחיר הטיסות לניז'ר – 600 דולר . "אני חושבת שאחזור איך שבאתי", אמרתי למייק.
נסעתי לתחנה המרכזית של נדג'מנה, שם הנהג העמיס לא 15 נוסעים, כמקובל, אלא 18, על טויוטה קטנה, ועוד טרמפיסט אחד בדרך. ידעתי שהמסע הזה הולך להיות ר-ע.
הטנדר קיפץ בחולות לכיוון הגבול הניז'רי ואחד הנוסעים נפל. שאר הנוסעים אמרו שזה בסדר כי "הוא ישב מאחורה, אז הגלגלים לא דרסו אותו".
הטנדר נתקע ארבע פעמים בדרך לגבול וחילוץ אחד היה ממושך במיוחד, כי הנהג שכח לקחת גלגלים רזרביים. במקום עבר רכב אחר. ביקשתי ממנו טרמפ בתשלום. אבל הנהג עם הטנדר התקוע סירב לשחרר את התיק שלי, שהיה קשור אליו מאחורה, והטרמפ הפוטנציאלי נטש. הנוסעים, שהופתעו מהתעקשותי להגיע ליעד כמה שיותר מהר, צחקו: "את עוד תתפסי גמל ותרכבי אל הגבול". המשכנו לשבת שם, מחכים לחילוץ.
המחלץ הגיע אחרי שלוש שעות מהכפר הקרוב, רכוב על אופנוע שאליו קשורה ערמת גלגלים. אלא שהוא לא הביא מספיק גלגלים, אז הוא חזר על עקבותיו כדי להביא גלגלים נוספים, וזה לקח עוד כמה שעות. המשכנו בנסיעה, עד ש-בום! כל הגלגלים התפנצ'רו. שוב. היה ברור שנעביר את הלילה בחולות.
"למה כל רכב שאני עולה עליו נתקע?" שאלתי את הנוסעים, שפרשו שמיכות על החול.
"אולי הבעיה היא אצלך!" אמר מישהו, והם צחקו.
למחרת חילצתי את המוצ'ילה מהנהג העקשן ותפסתי טרמפ אחר, למרות מחאותיו.
הנוסעים התחננו: "אל תעזבי אותנו! עוד מעט ניחלץ!", אבל בשלב הזה כבר ידעתי מה זה "עוד מעט" בצ'אד.
הטרמפ החדש היה משאית קטנה עם ג'ריקנים. ברגע שעליתי על המשאית, הנוסעים, כל התשעה־עשר, הצטרפו אליי והשאירו את נהג הטנדר לבד במדבר.
כעבור שעתיים, גם המשאית נעצרה. "נגמר לי הדלק", אמר הנהג. קיללתי את העולם, נטשתי את המשאית, והתקדמתי ברגל לעיירה הקרובה. ואז עצר ליידי רכב נוסף - זה היה נהג הטנדר, זה שנטשנו במדבר כשהתפנצ'רו לו הגלגלים. הוא גילה שהגלגלים זזים כשהם אינם נושאים עשרים איש. "אני מצטער", הוא אמר, ושנינו ידענו שזה יקרה שוב.
מתישהו הגענו לגבול. בשלב הזה כבר נראינו כמו עוגות חול, ולא היה טעם לבדוק אם תעודות הזהות התאימו לפרצופים שלנו. בכל מקרה, הפקיד מצא בעיה במסמכים של שתי נוסעות מקמרון. הן היו אחרי כמה ימי מסע והתכוונו להמשיך יבשתי למרוקו, ומשם לאירופה. "אין לכן ויזה תקפה לניז'ר", אמר הפקיד. המומות, מותשות, עם אלפי שקלים פחות (נסיעות ובקשיש), הן נפלו על החול, והדמעות שלהן פילסו את דרכן בשכבת החול שכיסה את הפרצופים שלהן. הנהג השאיר אותן שם, לפתור את הבעיה במקום שבו אין קליטה, אין תחבורה ואין כספומט, ואני המשכתי לניאמיי, בירת ניז'ר, אפופה רגשות אשם שלא עזרו להן.
כשהתקשורת מתעניינת בצ'אד
שנים אחר כך, ב-2018, נשיא צ'אד אידריס דבי נחת לביקור בארץ הקודש. ערוצי התקשורת היו במרוץ למצוא מישהי שיודעת משהו על צ'אד ומוכנה להתראיין על זה. חיפושים שהם עשו בגוגל לא העלו הרבה, חוץ מכתבת-צבע-למתחילים שפרסמתי ב"מקור ראשון" ב-2014, זמן קצר אחרי הביקור שלי בצ'אד.
"אני לא יודעת כלום על צ'אד", אמרתי למפיקים ולכתבים שהתקשרו, "הייתי שם לשלושה שבועות ושנאתי כל רגע".
"אבל את היחידה שהייתה שם", הם אמרו, "את מכירה מומחה אחר לצ'אד?"
לא הכרתי. אז מצאתי את עצמי מתראיינת לערוצי טלוויזיה ורדיו בין נסיעות אוטובוס, במצב חצי-מפוקס. לעיתונאית, אלה היו "דקות של תהילה", רק שלא דמיינתי שהן יגיעו דווקא מצ'אד.
אחרי הכל, מתקופת השלטון הצרפתי ועד היום, אף אחד לא הוציא תועלת אישית מצ'אד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו