למה נסעתי לצ'אד? זה מה שאני ואחרים שואלים עד היום. אולי בגלל שב-2014 היא היתה מדינה לא מוכרת, והאזרח המצוי לא ידע שהיא קיימת בכלל. באותה שנה הייתי באמצע מסע תרמילאות ברחבי העולם. אחרי חודש במצרים, הויזה עמדה להיגמר והיה צריך להמשיך לאנשהו. ניסיתי להוציא ויזה בשורה של שגרירויות, אבל אף אחת לא יכלה להנפיק ויזה מהר מספיק. שגרירות ניז'ר ריחמה עליי והבטיחה להוציא ויזה "כמה שיותר מהר", וגם שגרירות צ'אד היתה סימפטית.
וכך הגרסה הצעירה והפוחזת שלי נחתה בניז'ר ומיד המשיכה לצ'אד, יבשתית. כי המדינות סמוכות במפה, וזה נראה הגיוני. אבל בין ניז'ר לצ'אד אין כביש, וגם לא "דרך עפר". רק טביעות צמיגים בחול, מזכרת מג'יפים קודמים. לוקח יומיים לחצות את דיונות הענק שמפרידות בין שתי המדינות. באזור הזה, הכל יושב בארגז חול – השוחות של משמר הגבול, וכפרי נוודים, שהתפרנסו מהברחות- סמים, נשק, ציוד לבוקו חראם. באינטרנט לא היה שום מידע על האזור, חוץ מ"שטח הפקר" ש"אף תייר לא עבר בו". חשבתי שזו עוד אזהרת מסע מומצאת, אבל אז למדתי על בשרי מהי חוכמת ההמונים.
לחלק הקודמים של הבלוג:
-"את רוצה למות? יהיה יותר מהר לירות בעצמך": תרמילאית ישראלית במדינה המסוכנת בעולם
- "נהרגה מאש צולבת": המשימה הבלתי אפשרית של עיתונאים באפריקה
14 בני אדם היו דחוסים איתי בטויוטה ישנה, שאמורה לחצות את הגבול. שניים יושבים ליד הנהג, והשאר מאחור - בכריעה, בישיבה, בשכיבה ובתנוחת עובר, משולבים זה בזה כמו טטריס. כשהג'יפ דוהר על החולות כולם מתעופפים בחלל הפנימי ונחבטים בגג. כשהג'יפ מתחפר בחול כולם יוצאים ודוחפים, ואז חוזרים כל אחד לתנוחה שבה סידרו אותו.
לפני שיצאנו לדרך שילמנו לנהג מחיר גבוה "כי זו נסיעת לילה", אבל אחרי שעתיים נסיעה הנהג עוצר ומודיע: "אני עייף, נישן פה ונמשיך מחר". בלי מילה של תלונה, הנוסעים הולכים לישון בחולות. בבוקר הם מתפללים ואנו ממשיכים בנסיעה. כעבור שעה המנוע דומם. הנהג מושך בכתפיו ומתיישב מתחת לעץ. "אין לי חלקי חילוף", הוא אומר, "צריך שמישהו יביא אותם מהעיירה הסמוכה". העיירה הסמוכה נמצאת במרחק שעות, והנוסעים מטפסים על הדיונות כדי להשיג קליטה ולקרוא לחילוץ. אבל אין קליטה. אז הם מתייאשים ומחכים מתחת לעץ, בתקווה שמישהו יעבור כאן, ויפיץ בעיירה הבאה את השמועה על רכב תקוע שצריך חלקי חילוף.
הנוסעים מקבלים את זה בשלווה, כאילו שזה חלק מהלו"ז שתוכנן. הם יושבים על החול, מציירים בו עיגולים, מדברים עם נווד שעובר שם עם שיירת גמלים. "אני יכול לקדם אתכם", הוא אומר, מצביע על הגמלים שלו.
"זה קורה פה הרבה", מסביר לי נוסע, "הפעם יש לנו מזל, כי יש באר במרחק קילומטר".
אבל רותח בחוץ, ואחרי שעתיים פוקעת הסבלנות, ויוצאת הישראלית המכוערת.
"תשמעו, אין מצב", אמרתי לנוסעים, "שילמנו הרבה כסף, הנהג תקע אותנו פעמיים, לא הביא חלקי חילוף, בקיצור, לא קיבלנו שירות", והם הסתכלו עליי כאילו נפלתי מהירח, שזה נכון, בגלל ש"שירות" זו מילה שמנפנפים להוט ולבזק, לא לנהג באמצע הסהרה.
"בואו נדרוש את הכסף, ונשלם לטרמפ חלופי!" אמרתי.
והם היססו, כי זה לא מקובל, אבל השמש החמה כבר דפקה לי את המוח והייתי חייבת לשלהב את הרוחות:
"לנהג אין מים, לנו יש ליטר אחד לכולם, ואנחנו נתייבש וזה חוסר אחריות!"
ולנהג אמרתי: "תחזיר את הכסף!"
הנהג אמר – "אין לי כסף", וידענו שזה לא נכון, כי היינו ביחד במדבר מרגע התשלום ועד עכשיו.
נוסע אחד נכנס לפעולה, ניגש לנהג והתחיל לחטט לו בקפלים של הבגדים. ואז נוסע שני, ושלישי.
האמת, דמיינתי שנצעק עליו עד שיתייאש, אבל השיטה שלהם עבדה יותר טוב, כי הנהג אמר: "בסדר, נשאר קצת כסף", והוציא כמה שטרות.
כעבור שעה, עבר שם טרמפ.
הטרמפ הוציא את הראש מהחלון, ראה אותי, את הרכב, את המצב, ואסף שלושה ממנו בתשלום, בנסיעה מהירה מאד. השאר התפזרו לטרמפים נוספים, והנהג- כנראה חזר לעיירת הגבול, לתקן את הרכב ולאסוף נוסעים אחרים.
ניסיתי לחשוב מה היה קורה אם הייתי נוהגת לפי הכללים.
יש לי בראש תמונה כזו- בשלב הסף-התייבשות היינו מגיעים לבאר, לקחת מים. תוך שלוש-ארבע שעות, עובר- אורח היה רואה אותנו, ממשיך למוסך בעיירה הקרובה, מוסר להם שיש רכב תקוע שצריך חלק חילוף. במקרה הטוב, המוסך היה מקפיץ את החלק, עוד שלוש שעות. ואז עוד שעה לתיקון הרכב. יום שלם, סך הכל. ואז היינו נוסעים, כדי להיתקע שוב, כי היו 14 נוסעים בלי מספיק גלגלים רזרביים. ואולי המוסך לא היה מקפיץ חלקי חילוף, כי אין. שזה מוסיף עוד יומיים לסיפור.
אומרים שברומא תהיה רומאי.
אבל הייתי גרועה בזה.
מדינה ללא כסף לדרכונים
היתה לי ערבית עילגת של שוק ולצ'אדים היו מאתיים שבטים, שרק חלקם דוברי ערבית, כזו שמעורבבת עם שפות מקומיות ולא קשורה לכלום, והיה צריך לשכנע אותם להשתמש בה. הם העדיפו צרפתית, כי "כל הלבנים מדברים צרפתית. איך זה שאת לא יודעת צרפתית?!"
בדרך לצ'אד, כשנטשנו את הנהג ועלינו על טרמפים, הצטרף אליי הצ'אדי היחיד שהבין אותי, כי הוא ראה סרטים ממצרים ולבנון. תקשרנו בערבית, אנגלית, שפת הסימנים והעזרה שלו. נסענו כל הלילה, ואז הגענו למעבר הגבול – בצד הניז'רי.
בינינו לצ'אד הפרידו שעות נסיעה והרבה דיונות שלא שייכות לאף אחד. כל רכב שהגיע למעבר הגבול נעצר ליד חייל, שהעיף מבט ב"לאסה פאסה" (מסמכי נסיעה בצרפתית) – דף עם פרטי הנוסע בכתב יד, שמחליף את תעודת הזהות. החייל העביר את הדפים לשוחה הסמוכה, שם ישב הפקיד שיודע לקרוא- בערך. באיטיות הוא העתיק שמות ומספרים למחברת מרופטת, והחזיר את הלאסה פאסה לנוסעים. המספרים יישארו קבורים במחברת שלו, כי בדיונות אין מחשב, אין אינטרנט ואין קליטה סלולרית. אבל הרישום מספק עבודה לתושבי הספר, אז אף אחד לא שואל שאלות.
ב- 2017, צ'אד נכנסה ל"רשימת המדינות האסורות" של טראמפ, יחד עם סוריה. זה הכעיס את הצ'אדים, כי "צ'אד עשתה הכל כדי למגר את הטרור". אבל אז התברר שזה בגלל הדרכונים – לצ'אד נגמרו דפי הדרכונים, והיא הפסיקה להפיק אותם. בזמן שכל המדינות התבקשו לעמוד בקריטריונים של "מאבק בטרור", כולל שליחת דרכון לדוגמא לארצות הברית – צ'אד לא הצליחה לעמוד בדרישה. זה היה טריוויאלי עד כדי מביך, אז בוושינגטון אמרו ש"זה לא רק הדרכונים, צ'אד לא נותנת מספיק מידע על מחבלים העוברים בגבולותיה".
אבל איך זה אמור לקרות כשהמידע נאסף במחברת, על ידי פקיד שבקושי יודע לקרוא, בזמן שהחיילים, הנוסעים והנוודים יושבים על הדיונה וחולקים בשר גמל וסרדינים, ומצטלמים ביחד כי זה מגניב וכי – טוב, משעמם פה.
אבל היה סינון אבולה- באותה שנה מגפת האבולה פקדה את המדינות השכנות. בתוך אחת השוחות ישב רופא שבדק את חומם של הנוסעים. יצא שהייתי בריאה, היה לי דרכון יותר מסודר מרוב הנוסעים, אבל היתה בעיה אחרת.
הפקיד העיף מבט בדרכון וקרא לבוס שלו, שקרא לבוס שלו.
"לא עבר פה תייר לבן כבר עשר שנים", אמר הדרג הבכיר, "אני לא רוצה להיות הראשון שמעביר פה תייר. תצטרכי לחזור לניז'ר".
למזלי, הנוסע-המציל התערב-
"המדאם עייפה", הוא אמר, "היא נסעה שלושה ימים מניאמיי (בירת ניז'ר). בבקשה, תנו לה לעבור", וזה עבד, כי הם שחררו אותנו והמשכנו לצ'אד.
התרמילאית הראשונה בצ'אד
נתקענו חמש שעות בעיירת הגבול של צ'אד.
הנהג היה צריך לטפל בניירת, וניירת צ'אדית זורמת כמו תחבורה צ'אדית. לנדג'מנה, עיר הבירה, הגענו בלילה. הנהג עבר בכמה גסט האוסים, וכולם העיפו בי מבט ואמרו – "אין מקום".
"טוב, תישני אצלי", הוא אמר.
בבקר הוא הוריד אותי ב"שכונת המלונות של האנשים הלבנים". מכוסה בחול, אחרי ארבעה ימים בלי מקלחת ותיק בגודל של גופה, הלכתי מלון-מלון. כולם עלו לפחות 150 דולר ללילה – כי היחידים שמשתמשים במלון הם לבנים ואנשים עם כסף. ולא היה לי אינטרנט, ולא היה – כלום. התיישבתי בלובי של מלון, מקללת את העולם, כשעבר שם עובד סיוע אמריקאי.
"את צריכה עזרה?" הוא שאל.
"אתה מכיר מקום זול?"
"זול? אין דבר כזה. מה באת לעשות כאן?"
"תרמילאית".
"תרמילאית? בצ'אד? אני חושב שאת הראשונה".
"זה אומר שאין הוסטלים לתרמילאים?"
"אין".
"גסט האוס?"
"יש מקומות לנהגי משאיות וזונות, אבל לא הייתי ישן שם בלי נשק. את יכולה לישון בחדר שלנו אם את רוצה. העמותה משלמת".
זה היה מייק, איש צדיק, שבתמורה לנדיבות שלו, השארתי ערמות של חול בחדר שלו.
ראיתי את מייק מתקשר ל"חבר מקומי שעובד בתיירות", כדי לבשר לו ש"מוסא, תרמילאים מגלים את צ'אד. הראשונה נמצאת כאן איתי".
ומוסא שאל: "תרמילאים? מה זה?"
מייק הראה לי את חיי הלילה של נדג'מנה, תוך כדי שהוא מזכיר לי "לשתות בלי הפסקה, כי חם פה ש-למות", ו"תמיד לסגור את החלונות של המונית כי אנשים יכניסו ידיים ויחטפו ממך את הארנק". הגענו לפאב שהיה בעיקר זונות וחיילים צרפתים בחופשה, ושולחן אחד של מתנדבים, שאליו ניגשנו. "מרגיש לי סליזי", אמר אחד מהם, אז המשכנו למסעדה.
להם, בניגוד אליי, היו סיבות להיות בצ'אד.
מתנדבת אחת- במרכז התרבות הצרפתית אמרה ש"זו עבודה מצחיקה אבל המקומיים בקטע של צרפת ואני מתה על זה, למרות שבקיץ החום מזעזע, ולא, עכשיו לא קיץ, השיא הוא בעוד חודשיים".
אחר התנדב בארגון סיוע ואמר ש"אנחנו במתחם עם חשמל בקושי, אבל זה בסדר כל עוד אתה לא חולה. אם אתה חולה נדפקת, כי בצ'אד הולכים לבית חולים כדי למות".
אחרת היתה בתכנית התמחות למשפטנים.
"זו תקופה מעניינת", היא אמרה, "זו הפעם הראשונה שהעולם מתעניין בצ'אד, בגלל שהנשיא הקודם הברה הולך להישפט על פשעי מלחמה, מאסרים שלא כדין ועינויים. כל הדברים שקיימים גם אצל הנשיא הנוכחי, אידריס דבי, אבל זה לא מפריע לאף אחד.
אבל זאת לא הדרמה היחידה. עורכי הדין במשפט הזה ניצלו את תשומת הלב העולמית כדי לפתוח בשביתה. הדיון הראשון התנהל בלי עורכי דין, התקשורת הצ'אדית שכחה לציין את זה, אבל הצרפתים ראו כיסאות ריקים. הסיבה לשביתה היא שבמשך שנים המדינה התעלמה מפסקי דין ולא שילמה על תביעות בהן הפסידה."
לעורכי הדין היתה עוד חזית מול דבי. הם פרסמו מכתב פתוח בעיתונות, עם בקשה מנומסת לשמור על מעמדה של מערכת המשפט, ולבטל שורה של מינויים מוזרים, של שופטים חדשים שצצו במערכת, שלא יודעים לקרוא.
במדינה שבה 88 אחוז לא יודעים לקרוא, קשה להרכיב משפט.
להמשך חוויותיה של תמר ברס, עיתונאית ומטיילת, הפינות האפלות של העולם בעמוד הפייסבוק שלה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו