המלחמה הקרה מאוד: מה מחפשות המעצמות בחוג הארקטי?

"למטרות של ביטחון לאומי ולמען החירות ברחבי העולם, ארה"ב מרגישה כי הבעלות והשליטה על גרינלנד הכרחיות לחלוטין", כתב לפני שבועיים דונלד טראמפ בחשבונו ברשת החברתית Truth, ומאז גרינלנד אינה יורדת מהכותרות. רק בשבוע שעבר חיזקה דנמרק, שמחזיקה באי הגדול בעולם כטריטוריה אוטונומית, את ייצוגה של גרינלנד על סמלה, ואילו דונלד טראמפ ג'וניור ביקר בנואוק, בירת גרינלנד, כדי לקדם את רעיון הצירוף לארה"ב.

אז מה יש באי שכה מושך את טראמפ? לתשובה יש שלושה ממדים, שנעשים אקוטיים ואקטואליים יותר ככל שהגלובליזציה מאבדת תנופה לטובת עולם מפולג יותר, שדווקא בו מתחזק המרוץ לשליטה באזור הארקטי. 

הראשון הוא משאבי טבע: האי עשיר במינרלים נדירים, שחיוניים בין השאר לתעשיית המכוניות החשמליות, להיי־טק ולתעשייה הביטחונית. על פי מחקר אירופי, 25 מתוך 34 המינרלים המוגדרים "נדירים וקריטיים" מצויים בבטן האדמה של גרינלנד. כיום מרבית המינרלים האלה מופקים בסין והדבר מקנה לה מנוף שליטה על שרשראות האספקה, ועקב כך גם על הייצור בקרב היבואניות. 

נוסף על המינרלים גרינלנד עשירה בגז ובנפט - כמו האזור הארקטי כולו, שלפי סקר גיאולוגי אמריקני מ־2009 מכיל עתודות של 13% מכלל הנפט ו־30% מהגז הטבעי בעולם שטרם התגלו. כעת, לנוכח הפשרת הקרחונים, המשאבים נעשים נגישים יותר. 

ההתחממות הגלובלית משחקת תפקיד מרכזי בהיבט השני של העניין הגובר שמגלה ארה"ב בארקטיקה: בין 1999 ל־2019 הצטמצם שטח המים הקפואים סביב הקוטב ב־30%, וחוג הקוטב נעשה נגיש יותר למסחר הימי הבינלאומי. בתוך עשור גדל היקף התעבורה בנתיב הצפון־מזרחי (זה שמחבר בין האוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט מצפון לאירואסיה) ב־37%. לפי ההערכות, עד 2100 עונת השיט בנתיב הצפון־מזרחי תתארך משלושה חודשים לשישה, ואילו של הצפון־מערבי (המחבר בין האוקיינוסים מצפון לקנדה ולאלסקה) - משניים לארבעה.

לתהליך הזה יש השלכות כלכליות וגיאופוליטיות. כך, למשל, שילוח מוצרים מאירופה למזרח הרחוק בנתיב הצפון־מזרחי יהיה זול ב־25% מאשר דרך תעלת סואץ. בצירופי נסיבות חריגים, למשל האיום החות'י מחד ובצורת באזור תעלת פנמה מאידך, יתייקר שילוח של מכולה מסין לאירופה ב־238% (כך לפי בדיקת ה"אקונומיסט"). האטרקטיביות של הנתיב הצפון־מזרחי תאלץ את המדינות הסוחרות לשמור על יחסים טובים עם רוסיה, ששולטת ב־53% מרצועת החוף הארקטית - ובנסיבות של התחרות הגיאופוליטית המחודשת בכלל, והתוקפנות הרוסית בפרט, הדבר מוביל להיבט השלישי: הביטחוני. 

בשני העשורים האחרונים הציגה רוסיה תביעות גדלות והולכות לבעלות על המשאבים הארקטיים (באופן סמלי תקעה צוללת דגל רוסי בקוטב הצפוני) והשקיעה משאבים אדירים לביסוס הנוכחות שלה. למוסקבה שישה בסיסים צבאיים, 14 שדות תעופה ולפחות 40 שוברות קרח. עד 2019 שיפצה 16 נמלים של מים עמוקים. היא גם הגדילה את הצי הצפוני שלה, שמורכב כיום מכ־140 אוניות מסוגים שונים וצוללות. הוא עוגן ברובו באזור שליד חצי האי קולה, בחלק האירופי של רוסיה - כלומר, במיקום המאפשר לו גישה מהירה יחסית לצפון האוקיינוס האטלנטי. 

נוסף על אלה, מוסקבה הגבירה את שיתוף הפעולה שלה עם בייג'ינג באזור, ולמעשה אפשרה לסינים דריסת רגל. בייג'ינג הכפילה את ההשקעה שלה בהפקת מינרלים קריטיים, במחקר דו־שימושי, השקיעה בחברות אנרגיה רוסיות והגדילה את השיט בנתיב הצפוני (מ־28 אוניות ב־2018 ל־62 ב־2020). נוסף על כך, סין - מדינה שאין לה גישה לאוקיינוס הקוטב הצפוני - הגדילה את צי שוברות הקרח שברשותה והשתתפה עם הרוסים בתמרונים ליד אלסקה.

כל ההתפתחויות האלה לא יכולות שלא להדאיג את האמריקנים. מפקד נאט"ו לשעבר, האדמירל ג'יימס סטברידיס, אמר כי "הארקטיקה כזירת תחרות יכולה להפוך לזירת עימות". ואכן, ב־2022, לנוכח האגרסיביות הרוסית והשאיפות הסיניות ל"דרך משי פולארית", וושינגטון עדכנה את האסטרטגיה שלה, תוך דגש על מוכנות צבאית, הכנת תשתיות ושת"פ במסגרת נאט"ו. למרות העוינות שגדלה מאוד בעשור האחרון בין רוסיה לנאט"ו בכלל וארה"ב בפרט, לאמריקנים יש רק שלושה בסיסים באזור הארקטי (שניים באלסקה ואחד בגרינלנד, פיטופיק, שבו פועלים חיישנים של מערכת ההתרעה הגלובלית מפני טילים בליסטיים בין־יבשתיים). לארה"ב יש שתי שוברות קרח בלבד ויכולות חילוץ מועטות, שהמחסור בהן יבלוט אף יותר ככל שיגדל היקף השיט. ארה"ב אמנם אינה פועלת לבד בצפון האטלנטי - כך, למשל, באיסלנד נמצא בסיס אמריקני למעקב אחרי צוללות; נורבגיה, המחזיקה בארכיפלג סבאלברד (לשעבר שפיצברגן), היא חברה בנאט"ו וערה לאיומים; ומאז 2022 הצטרפו גם שבדיה ופינלנד לברית הצפון־אטלנטית - אך נראה שבעיני הממשל המיועד ההסדרים הביטחוניים הנוכחיים כבר אינם מספקים בנוף הגיאופוליטי המשתנה במהירותו ומאיים על הכלכלה האמריקנית. 

למרבה האירוניה, הגישה הזו עלולה לגבות מחיר גם מאותה חירות בעולם שעליה כתב טראמפ. בשבוע עבר הוא סירב לשלול שימוש בכוח להשגת גרינלנד, ובכך התקרב דווקא לכאוס שמקדמים פוטין ושותפיו: עולם שאינו מבוסס על חוק בינלאומי אלא על זכות החזק.