אין ספק שחג האורים הביא איתו קצת בהירות מוסרית. שלוש נשים בוגרות, תפארת האצולה האקדמית באמריקה, הגיעו לפסגת הסינון של האליטה הנשית של ארה"ב.
לקראת סוף השבוע שעבר התגלה באחת הריק המוסרי שבתוכו מתפקדות הנשיאות של שלוש מאוניברסיטאות היוקרה בארה"ב. שלושתן הציעו תשובות אחידות, שלפיהן סוגיות "איטבח אל־יהוד" בקמפוס, באנגלית זה ג'נוסייד, הן תלויות הקשר (קונטקסט). אחת מהן, ליז מקגיל, התפטרה שלשום בעקבות לחצים כבדים.
ברור שהתשובות שמסרו, כמקובל גם במחוזותינו, נוסחו עבור השלוש בידי עורכי דינן. הן הרי לא היו מסוגלות להוציא מעצמן אמירה ברורה נגד קריאות לג'נוסייד ביהודים.
אולי בכל זאת חנה ארנדט צדקה לגבי "הבנליות של הרוע". האנטישמיות הממאירה פרצה החוצה והפכה למשהו שדומה לאוויר שיהודי ארה"ב, אנגליה, צרפת, הולנד ובלגיה נושמים זה זמן מה.
מעניין למה לא שומעים על זה בהונגריה של הדיקטטור אורבן. כנראה משום שרשת ההסתה החתרנית של ארגוני NGO מבית המדרש של סורוס או של האיחוד האירופי לא נאחזה והעמיקה שורשים בבודפשט ובשאר המדינות באזור.
הפלשתיניזם בשיאו
אחד השלבים בדרך לפוגרומים המוניים נמצא מעבר להסתה ולדה־לגיטימציה - בידוד היהודים וניתוקם מהסביבה ומהחברה. וזה קורה עכשיו במידה זו או אחרת באמריקה הנאורה.
מה שמוביל צעירים רבים ביעילות אל עבר האנטישמיות העכשווית הוא הפלשתיניזם. בדיוק כמו בקמפוסים, גם בבית הלבן מקננת קבוצת עובדים לא מבוטלת של תומכי חמאס. אלה שלחו מכתב לנשיא בדרישה שיפסיק את האש בעזה.
מלבד הקמפוסים אכולי הרקב של התיאוריות המתקדמות ביותר, ישנן גם התאגדויות מוסלמיות כמו CAIR, הקשורות במפלגה הדמוקרטית, ושראשיהן הביעו הזדהות עם הטבח ההמוני ב־7 באוקטובר.
חוץ מהפלשתיניזם, שתי התיאוריות שהפכו לדוגמה השלטת ברוב אוניברסיטאות היוקרה הן ה־DIE ותורת הגזע הביקורתית (critical race theory). היסודות התנחלו במוחות האקדמיה והאליטות בארה"ב באמצעות שנאת ישראל - גם במובן של יודופוביה וגם במובן של שנאת מדינת ישראל.
DIE זה גיוון, הכללה ושוויון בתוצאה - זו תורת יחסות מוסרית שמצליחה ליצור נקודת מפגש בין פמיניזם מתקדם לבין נאציזם. הנה, מלכת הפמיניזם ג'ודית באטלר היהודייה, בדיוק כמו אמירה הס המקומית, מצדיקה ומבינה, ושמא אף מתלהבת, מהרצח הברברי ומכל מה שהתלווה אליו. מי היה מאמין שהפמיניזם יצמיח מתוכו היינריך־הימלריות.
הדמיון הנאצי
"אל המופתי הגדול, אמין אל־חוסייני, ברלין", כתב הימלר אל המופתי של ירושלים ב־2 בנובמבר 1943 לציון יום הצהרת בלפור בברלין באולם הלופטוואפה. כדאי לשים לב כמה הוא מודרני, כמה הוא פוסט־מודרני ועכשווי.
"מאז ייסודה התנועה הנציונל־סוציאליסטית בגרמניה הגדולה חרתה על דגלה את המאבק נגד היהדות העולמית. כתוצאה מכך התנועה עקבה תמיד באהדה מיוחדת אחר מאבקם של הערבים שוחרי החירות, ובייחוד בפלשתין, נגד הפולשים היהודים. ההכרה באויב המשותף הזה ובמאבק המשותף שלנו נגדו הם שמחשלים את הברית הטבעית בין גרמניה הגדולה הנציונל־סוציאליסטית לבין המוסלמים שוחרי החירות בכל העולם.
"ביום השנה להצהרת בלפור המחפירה אני שולח אליך ברוח זו את ברכותיי מקרב לב ואיחוליי להצלחה בדבקות במאבקכם עד הגשמת הניצחון הסופי המובטח. על החתום, היינריך הימלר".
אפשר היה להוריד את המילה האומללה "נציונל" בתחילת המכתב, למה לא להסתפק במילה החביבה "סוציאליסטית"? ובמקום השם המעיק והדראוני הגרמני, מה רע בשם כמו אנריקה גוטרש? אז תוכן המכתב היה נראה כל כך פרוגרסיבי.
העניין הזה שוב מוכיח כמה צדק עמיתו של הרצל, מקס נורדאו, שטען כבר לפני יותר מ־100 שנים כי האנטישמיות היא תמיד מודרנית ונמצאת בקו החזית. בתקופה הנוכחית השמאל במערב מעניק לגיטימציה לאנטישמיות, והימין הקיצוני מנצל את האווירה החדשה ועלול לתרום את שלו לתבערה.
רבים לא ערים לכך שהדמות הפופולרית במדיה האמריקנית, טאקר קרלסון, הוא אנטישמי ותומך גדול של טראמפ. זה הר געש שעלול להפוך לפעיל. עם עלייתם של תומכי ישראל חרט וילדרס ההולנדי וחבייר מיליי הארגנטינאי - נראה שאנחנו בלב מלחמת תרבות עולמית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו