המערבולת הפוליטית בישראל מעכבת את התפתחות היחסים עם מדינות ערב. אלו חריקות עדינות בגלגלי הנורמליזציה, שקשה לשמוע אותן ברעש התקשורתי של הבחירות החמישיות, אך עלולה להיות להן משמעות מרחיקת לכת. לא מדובר עדיין במשבר. ואולם, אלו חסמים שהיה אפשר להסיר מהדרך בקלות, לו היתה כאן ממשלה יציבה.
מלך מרוקו נשא לאחרונה נאום שהיה צריך להדהד בישראל. מוחמד השישי הבהיר בו שבאמצעות סוגיית סהרה המערבית וההכרה בריבונות שלו עליה מרוקו בוחנת את יחסיה עם העולם. הוא הזכיר שעדיין יש שותפות חדשות ומסורתיות שנוקטות עמדות מעורפלות. בכך רמז לעמדת ישראל, שטרם מסרה הצהרה רשמית בעניין, אך גם למדינות אחרות כמו צרפת.
משבר נולד
המלך לא מסתפק במילים בלבד. ניתן ללמוד עד כמה הסוגיה חשובה לו ניתן ללמוד מהסיפור הבא: מזכ"ל חזית הפוליסריו, איבראהים ר'אלי, נחת ביום שישי בתוניסיה כדי להשתתף בפורום הכלכלי היפני־אפריקני. הנשיא התוניסאי קייס סעיד דאג לקבל אותו במשמר כבוד בשדה התעופה. מרוקו לא נותרה חייבת. הממלכה ביטלה מייד את השתתפותה בפורום שנערך בסוף השבוע, והחזירה את השגריר שלה להתייעצות. בהתחלה ניסתה לשכת סעיד למזער נזקים ולומר שהוא קיבל את ר'אלי מבלי להכיר בשום תואר רשמי שלו. הדיקטטור החדש הפכפך למדי, ובמהרה הודיעה תוניסיה על החזרת השגריר ממרוקו. משבר דיפלומטי הגיח לאוויר העולם.
על סהרה המערבית, חבל ארץ דרומי ומדברי, ניטש סכסוך רב־שנים עם חזית הפוליסריו. בעוד מרוקו מציעה להקים בו אוטונומיה, ארגון הגרילה תובע לקיים משאל על הקמת מדינה עצמאית נפרדת. כאן נגמר פחות או יותר הדמיון לסכסוך הישראלי־פלשתיני. תושבי החבל הם צאצאי שבטים ברברים־ערבים, מוסלמים סונים ברובם, ממש כמו המרוקאים. יתר על כן, מדובר בכ־620 אלף בני אדם בלבד, נוסף על עשרות אלפי פליטים באלג'יריה. לעומתם, יש יותר מ־37 מיליון מרוקאים שאינם חיים בסהרה.
ארגון הגרילה עצמו, ששולט על כ־20 אחוזים מהשטח, הוא במידה רבה יציר של עידן המלחמה הקרה. הוא קם בשנות ה־70 ונתמך מאז על ידי אלג'יריה הסוציאליסטית והפרו־סובייטית. המיליציה הזו גם עוינת את ישראל, ולטענת רבאט, קיבלה תמיכה מאיראן. קל להבין מדוע מרוקו נדהמת מתביעת הריבונות הזו, ולא פחות מכך - מגרירת הרגליים של ישראל. על פניו, נראה שדבריה של שרת הפנים איילת שקד בזמן ביקורה במרוקו כי ישראל תומכת בריבונות לא השביעו את רצונה של רבאט, שמצפה להצהרה רשמית מטעם ראש הממשלה.
לאחרונה פורסם ב"ישראל היום" כי ראש הממשלה לפיד עשוי לבקר במרוקו לפני הבחירות. יהיה מעניין לראות אם הביקור ייצא לפועל, ואם תהיה בו בשורה בעניין. אלא שישראל (שוב) בבחירות, וספק אם ניתן לקבל החלטה כזו בתקופת מעבר. כך או אחרת, במרוקו מפרשים זאת כערפול מכוון.
לא לשבור את הכלים
החריקות ביחסים הן גם תולדה של החזרה המסתמנת של ממשל ביידן בארה"ב להסכם הגרעין עם איראן. איחוד האמירויות הודיעה בשבוע שעבר על חזרת השגריר שלה לטהרן אחרי שש שנים. אבו דאבי שמרה על ערוץ ביטחוני מול איראן במהלך התקופה הזו, אך רק עכשיו הוחלט לחדש את היחסים באופן רשמי. לנוכח הסכם הגרעין המתגבש, נראה כי איחוד האמירויות מעדיפה שלא לשבור את הכלים מול השכנה שמצפון למפרץ, גם אם בישראל לא מרוצים מכך.
מתיחות אחרת קשורה דווקא לזרם התיירים הגדול מישראל, שנושא בחובו גם תופעות שליליות. פרשת הישראלית פידא כיואן, שנעצרה באשמת סחר בקוקאין, היא מקרה הקיצון. אמנם עונש המוות שהוטל עליה הומר במאסר עולם, אך הפרשה מעיבה על האמון בין המדינות.
בדומה לכך, הסירוב לפתוח את המרחב האווירי של עומאן לטיסות ישראליות למזרח הרחוק, שנחשף ב"ישראל היום", עומד בעינו. גם במוסקט מהמרים, כנראה, על הסוס האיראני. בשתי המדינות האלה נדרשה עבודה של הדרג המדיני הבכיר, לפחות כמו זו שהושקעה על ידי בית הנשיא בחידוש היחסים עם טורקיה.
ואולם, אי היציבות הפוליטית משדרת חולשה. כשאין בעל בית שאפשר להגיע איתו להסכמות, כי בלאו הכי הוא יתחלף בתוך כמה חודשים, מדינות ערב מבינות את המסר: לא בטוח שהתמורה שיקבלו מישראל על נורמליזציה שווה את הסיכון שהן לוקחות.
היהלום שבכתר מתרחק
ממלכת ערב הסעודית היתה היהלום שבכתר הנורמליזציה. גם היא מנהלת מגעים עם איראן. דובר הוועדה לביטחון לאומי בפרלמנט האיראני, אבו אל־פדל עמווי, אמר לפני כשבוע כי הדיאלוג עם סעודיה הגיע לשלב של חידוש היחסים הדיפלומטיים. סבב שישי ופומבי בין המדינות כבר היה אמור להתקיים לולא הכאוס בעיראק. ניתן להעריך שגם חזרת השגריר האמירותי לטהרן היתה על דעתו של יורש העצר הסעודי.
אגב, לישראל היתה הזדמנות לחזק את היחסים עם ריאד בהכרזה על המיליציה החות'ית בתימן כארגון טרור. אותה מיליציה שנלחמת בסעודיה מאז 2015 וקוראת חדשות לבקרים "מוות לישראל". בכנסת היו מי שקראו לכך, אך היוזמה נפלה על אוזניים ערלות. בינתיים, הצדדים במלחמה בתימן העדיפו לפנות להודנה בתיווך האו"ם, והזדמנות נוספת הוחמצה.
על יחסה הצונן של ריאד לירושלים היה ניתן ללמוד גם מהאופי ומהתזמון של ההודעה על פתיחת המרחב האווירי: באישון לילה, ומבלי להזכיר את ישראל, כמי שכפאה השד. בכל זאת, סעודיה היתה זקוקה לאור ירוק מירושלים להעברת הריבונות על האיים טיראן וסנפיר ממצרים. מעניין לדעת אם בריאד ידעו בזמן אמת שעומאן תבלום את התמורה ביחס לישראל.
במקרה הטוב, המשמעות של החריקות הללו היא שישראל תסתפק בינתיים בקשרים כלכליים וביטחוניים עם מדינות ערב. במקרה הרע, הן מעידות על תחילתה של נסיגה בקבלת ישראל במרחב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו