"כואב לעזוב בית": האזרחים שנמלטים מהבירה האוקראינית

השעה 03:00 בלילה בחניון תת-קרקעי בבירה האוקראינית המבוהלת. בחוץ סגר לילי וכוחות צבא מפטרלים ברחובות הראשיים. שלושה פיצוצים חזקים מעירים את יושבי המקלט בחשש שההפצצה האווירית הרוסית נגד קייב התחדשה. כל יושבי המקלט ממהרים לטלפונים שלהם כדי לנסות להבין מה מקור הפיצוצים. בחוץ לא נשמעות אזעקות.

עד מהרה מתברר כי כלי טיס רוסי הופל ופגע בבניין מגורים בעיר. נראה כי ההפצצות שאפיינו את יום האתמול טרם התחדשו. האזרחים המבוהלים שהתקבצו איתי היו ברובם חברים באותה קבוצה אליה צורפתי על ידי בוגדן, חבר אוקראיני שהודיע לי בדרמטיות שקייב צפויה ליפול וכי עליי לצאת ממנה בהקדם האפשרי. "הטנקים הרוסים מתקדמים, אני אקח אותך למרכז פינוי ומשם ננסה להוציא אותך מהעיר. כל אחד צריך למות מתישהו, אבל זה לא חייב להיות עכשיו", הוא אמר בחיוך משונה. שעתיים אחר כך, בוגדן כבר היה עם מדים ונשק בדרך לחזית.

במקלט הופיעו בזה אחר זה פרצופים חדשים, וגם כאלו שהכרתי כבר במהלך שהותי באוקראינה. דניס, הנהג האמיץ ובעל התושייה שהצליח להחזיר אותי ממחוז לוהנסק לקייב כשמסביב הפגזים הרוסיים שורקים, הגיע על מנת להעביר את בנו הקטן ואמו למערב המדינה, שם יהיו בטוחים יותר מהטילים של פוטין. "אני לא מפחד על עצמי, אני ואשתי נצטרף לכוחות ההגנה האזוריים. אבל הבן שלי צריך להיות במקום בטוח", הוא אומר, וניכר עליו כי הוא מוטרד מאוד.

יחד עם דניס מגיע מקסים, צעיר דובר אנגלית ובעל ניסיון קרבי עם המתנדבים בחזית. מזה יומיים שהוא מנסה לחבור ליחידה שלו, שנשלחה למזרח להדוף את הכוחות הרוסיים במחוז דונצק. "המפקד שלי אמר לי להגיע, אבל מסמכי ההתייצבות לא הגיעו ועכשיו אין לי שום דרך לצאת מהעיר מבלי להסתכן שיחזירו אותי חזרה לשם", אומר הלוחם בתסכול. "המתקפה הפראית של הרוסים היממה אותנו, הבירוקרטיה שלנו לא מוכנה לזה, והתחושה האישית שלי היא של תסכול".

המשבר והחרדה דוחפים אותי לפעולה באחד המישורים בהם אני מוכשר, ואני מוצא את עצמי מכין תה לכל יושבי המקלט, כפי שאני נוהג לעשות מדי ערב במערכת העיתון. רוב יושבי המקלט לא מעוניינים לדבר או מנסים לנמנם, אך דאשה, צעירה בת 25, שמחה גם לקבל כוס תה וגם לשוחח עם כתב. "אני נוסעת להורים שלי במערב המדינה. לא רציתי לצאת מהעיר כי אני אוהבת אותה וכואב לעזוב בית, אבל אני לא יכולה להמשיך להדאיג את אמא שלי ככה", היא אומרת, ואני חש צביטה קלה של אשמה במצפון.

פליטים ומחסומים

עם אור ראשון של בוקר, התחלנו את המסע הארוך אל מחוץ לעיר המופצצת. בבית קפה חשוך בסמוך למקלט שבו ישנו, אזרחים מקבלים את אישורי המעבר שלהם ואת התגיות שיאפשרו להם לעבור בבטחה את מחסומי הצבא בדרכים. תחושה של הקלה מעורבת בעצב גדול עוברת בקרב האזרחים, שעה שהם מקבלים את מסמכי המעבר.

כשהשיירה יוצאת לדרך, הבוקר כבר עלה ועשן מיתמר מהנקודות שנפגעו מטילי הצבא הרוסי. יתר הנוסעים ברכב מסתכלים בייאוש על העיר היפה שלהם, בזמן שזו ריקה מאדם ומריחה מעשן שריפות. "תמיד פחדתי מהיום הזה, ועכשיו כשהוא הגיע, אני חרדה עוד יותר לגבי יום המחרת", אומרת אוקסנה שנוסעת איתי.

בדרכים אנחנו מצטרפים לשיירות ארוכות של אנשים שעזבו את העיר. מחסום אחר מחסום, מעלינו נשמע רעם מטוסי הסילון. הדיווחים כי שיירות משוריינות של צבא רוסיה שועטות לעבר הבירה רק מעצימים את תחושת העמידה במקום. בנקודה מסוימת, התנועה כה איטית שאני מוציא להליכה את כלבה של אחת מהנוסעות.

בכל מקום אזרחים עומדים במקום. בתור לתחנות הדלק, במחסומי הצבא ובסניפי הבנקים. התחושה שמתקבלת היא של מחנק ומחסור. לצד הדרך, אנשי כוחות ההגנה האזוריים בונים מחסומים מלוחות בטון ובלוקים. מישה, שמסיע מלגזה המזיזה לוחות בטון על מנת לבנות מעצור לטנקים, נראה בטוח בעצמו. "דרך הכביש הזה הם לא ייכנסו. נעצור אותם במחסום ונצלוף בהם מהגבעות הסמוכות", הוא מצהיר בפני הנוסעים הזוחלים שלפניו. הלוואי ולהנהגת המערב היה את רבע השכנוע ותחושת המטרה של מישה.