חמש שנים ל"ברקזיט": חזרנו למהלכי המפתח

הזעם של הפריפריה: בריטניה השנייה נשכחה

כשראש הממשלה דיוויד קמרון הכריז על משאל העם בסוגיית האיחוד האירופי, הוא היה בטוח שהמשימה שלו תהיה קלה משתי סיבות: הראשונה - מחנה הפרישה היה מורכב מדמויות ססגוניות ואפילו קוריוזים. השנייה - השמאל בבריטניה ייתן לו רשת ביטחון, כי האיחוד האירופי בסופו של דבר נתפס כבעל אוריינטציית שמאל ששם על נס את הרווחה של הפועלים.

אך אותן דמויות קיצוניות בימין השכילו לנצל את הזעם של השמאל כלפי האליטות, הן של הלייבור והן של השמרנים. בצפון־מזרח אנגליה, מעוז הלייבור ואיפה שנמצאים בני הצווארון הכחול קשיי היום,  התמיכה עברה מ"הישארות" ל"פרישה".

הפופוליזם של פאראג' הפך להיות חוצה מפלגות, בין היתר בגלל המצב הכלכלי והחשש ממהגרים, והשילוב של שני הנושאים האלו יצר את התחושה שהאיחוד האירופי, יחד עם האליטות בשתי המפלגות, רוצה ערכים אוניברסליים הומניטריים על חשבון הפועל הפשוט.

ביום המשאל, התחוור לקמרון עד כמה הוא לא הבין את הבוחר הבריטי, שמבחינתו שאלת האיחוד אינה שאלה של שמאל וימין, אלא שאלה של כבוד. "בריטניה השנייה" נשכחה מאחור על ידי הלייבור והשמרנים כאחד, והחליטה להודיע על כך לאליטות.

החלוקה בין תומכי האיחוד לבין תומכי הפרישה היתה גם בעוד רבדים, שהבליטו עד כמה יש שתי בריטניות: אחת של הפריפריות (בעד פרישה) ואחת של לונדון (נגד פרישה); המבוגרים שהיו בעד פרישה בגלל הגאווה הלאומית, לעומת הצעירים שהתנגדו באופן נחרץ כי ראו את האיחוד כפתח עבור הקריירה שלהם, ובעלי השכלה אקדמית לעומת אלו נטולי תואר.

וכמובן, יש את הסקוטים, שרצו להישאר באיחוד האירופי כי לא רצו שלונדון תקבל עוד כוח. תוצאות המשאל הביאו לכך שבסקוטלנד מנסים כבר כמה שנים לערוך משאל עצמאות נוסף, כדי שיוכלו להיפרד מבריטניה ולחזור לאיחוד האירופי בלי שאר הממלכה. כך או כך, המשאל חשף עד כמה הצווארון הכחול הבריטי כבר לא רואה את ביתו בלייבור, ועד כמה הימין הבריטי מצוי במלחמת אזרחים על הנפש של בריטניה.

ההימור שלא עבד: הגול העצמי של קמרון

שנת 2015 היתה שנה מצוינת עבור ראש הממשלה הבריטי דאז, דיוויד קמרון: הוא הוביל את מפלגת השמרנים לניצחון גדול בבחירות, שבהן כבשה את הפרלמנט ברוב מוחלט.

אבל את הניצחון של 2015 הוא לא היה משיג כנראה בלי ההבטחה לערוך משאל עם על המשך החברות באיחוד האירופי. למעשה, ההבטחה שלו היתה חלק מהניסיון למנוע זליגת קולות חמורה ממפלגת השמרנים למפלגת העצמאות של בריטניה בראשות נייג'ל פאראג', המנהיג של הקמפיין לפרישה מהאיחוד.

למעשה, לפאראג' ולשאר תומכי הפרישה בשנת 2016 היו כמה קלפים מנצחים, שנותרו ללא מענה הולם מצד תומכי ההישארות. אך הקלף המנצח האמיתי היה יותר עניין של מזל מאשר תכנון: גל המהגרים ששטף את אירופה היווה כר פורה למתנגדי האיחוד לצאת בקמפיין רווי הפחדות - חלקן מוצדקות, חלקן מומצאות - על כך שהישארות באיחוד פירושה אובדן הזהות הבריטית ואי שליטה על הגבולות (אף שבריטניה נהנתה כבר כחברת האיחוד משליטה מלאה על גבולותיה).

כך או כך, קמרון הבטיח - ולכן גם קיים. הוא הודיע על משאל עם שבו תוצב בפני הבוחר שאלה פשוטה, "האם על בריטניה להישאר באיחוד האירופי או לעזוב אותו". התוצאה: ב־23 ביוני 2016 הכריעו הבריטים ברוב של 51.9% לעומת 48.1% על פרישה. קמרון התפטר למחרת.

אף שמשאל העם לא היה מחייב מבחינה משפטית, ואף שלא הוצג לו"ז או הסכם שיסדיר את הפרישה, ולכן מעשית ניתן היה לגרור את יישום ההחלטה ואפילו לא לכבד אותה, קמרון החליט שבתור מי שנשא את דגל ההישארות, הכישלון הוא שלו - והוא הודיע על ההתפטרות.

ראש הממשלה של הימין, צחוק הגורל, הופל על ידי הימין הפופוליסטי שחישק אותו בהבטחה למשאל עם. רק ב־2020 בריטניה פרשה מהאיחוד באופן רשמי. אך קמרון, שללא ספק חשב ב־2015 שעתידו זוהר לפניו כאחד מראשי הממשלה החשובים בהיסטוריה הבריטית, ייזכר כנראה לדיראון עולם (או לשמחת רבים) כמי ש"איבד" את אירופה.

האיחוד האירופי: ניתוק פרו־ישראלי

מי שחשב שמשאל העם יאפשר פרישה מהירה מהאיחוד התבדה מהר מאוד, כאשר התברר לכולם כי אי אפשר פשוט לפרוש.

למעשה, כדי שמדינה תוכל לעזוב את האיחוד היא חייבת להפעיל את סעיף 50 באמנת האיחוד האירופי, ורק אז מתחיל פרק זמן שבו מנסחים את הגירושין: הסכמי סחר, הסכמי הגירה וכו'. בריטניה הפעילה את הסעיף הזה רק בשנת 2017 אבל אז הכל הלך מדחי אל דחי. ראשת הממשלה תרזה מיי הקדימה את הבחירות לפרלמנט, וכתוצאה מכך השמרנים איבדו את הרוב שלהם.

מיי נותרה מוחלשת ועם מורדים רבים במפלגתה, שסיכלו פעם אחר פעם את אישור ההסכם. בנוסף, הקואליציה שלה היתה תלויה בחברי הפרלמנט היוניוניסטים של צפון אירלנד, שחששו שההסכם שלה יביא לאיחוד דה־פקטו וינתק אותם מבריטניה. בדומה לקמרון, היא הבינה שקצה דרכה הפוליטית, והודיעה על התפטרותה.

בוריס ג'ונסון, שר החוץ תחתיה ומי שהיה אחת מהדמויות המרכזיות בקמפיין הפרישה, החליף אותה, ובדצמבר 2019 זכה בבחירות. ג'ונסון הצליח להעביר הסכם משודרג עם האיחוד, ובשנת 2021 גם השיג הסכם שמסדיר את הסחר בין בריטניה לאיחוד.

עם זאת, יש מוקשים שאמנם הוסדרו על הנייר, אך היישום שלהם מורכב. כך למשל: איך מוודאים שצפון אירלנד, שהיא שטח בריטי, תוכל להמשיך לסחור ללא הפרעה עם רפובליקת אירלנד? כזכור, הסכם השלום בצפון אירלנד ביטל למעשה את הגבול בין בריטניה לאירלנד, אך כעת כשהחבל הבריטי נמצא מחוץ לאיחוד, יש בעיות מכס ומיסים. אולם, עיקר תשומת הלב של בריטניה מוקדש ליצירת הסכמים עם העולם במטרה להפוך את הממלכה ל"בריטניה הגלובלית".

המשמעות עבור ישראל עשויה להיות חיובית ביותר, בין היתר משום שהאיחוד האירופי היה יעד קשה לייצוא פירות ישראליים וסחורות אחרות, בגלל סוגיות משפטיות ופוליטיות. גם הניסיונות החוזרים להגביל או לסמן מוצרים ממפעלים שממוקמים מעבר לקו הירוק, כבר לא רלוונטיים בשוק הבריטי. בריטניה תחת בוריס ג'ונסון פרו־ישראלית באופן מובהק, ונראה כי אין בכוונתה להפלות את ישראל.

המעורבות הרוסית: פוטין בחש – והצליח

נשיא רוסיה ולדימיר פוטין רואה באיחוד האירופי כיריב, ואפילו אויב עתידי, שעשוי יום אחד לערער את המשטר שלו, בגלל המשך הצטרפות עוד ועוד מדינות ממזרח אירופה הן לאיחוד והן לברית נאט"ו.

למעשה, רוסיה פועלת זה זמן רב למנוע הצטרפויות של מדינות בשיטה פשוטה: ערעור היציבות הפנימית על ידי בדלנים שרוצים עצמאות. חוקי האיחוד לא מאפשרים צירוף של מדינה שנמצאת בעימות על גבולותיה, ולכן שיטה זו עובדת בהצלחה במזרח אירופה (אוקראינה, למשל).

אך במערב אירופה, רוסיה על פי החשד נקטה שיטה אחרת: השפעה על הבוחרים, ומבחינתה היא הצליחה בתוצאות המשאל בבריטניה. פרישתה של הממלכה המאוחדת - אחת החברות המשמעותיות ביותר באיחוד האירופי - היא מתנה לרוסים, בכך שבאבחה אחת גרעה מהאיחוד האירופי את אחת המדינות שנקטו את הקו הכי אנטי־רוסי באיחוד.

אך האם רוסיה היא "הארכיטקטית" של הפרישה, והיא למעשה בחשה מאחורי הקלעים כדי לזרוע פילוג ושנאה בחודשים ובשנים שלפני ההצבעה, ואף מימנה קמפיינים דרך מועמדים רשמיים או דרך מתחזים ברשתות החברתיות?

הפרלמנט הבריטי ניסה לבדוק את הסוגיה ואף פרסם דו"ח מקיף של 55 עמודים, שחשפו עד כמה רוסיה למעשה בוחשת באופן קבע בנעשה בבריטניה, גם אם לא ברור עד כמה היתה השפעתה ישירה על משאל העם.

הדו"ח קבע שהממשלה וסוכנויות המודיעין הבריטיות "המעיטו מהצורך לתת מענה לאיום מצד רוסיה, ועדיין לא הצליחו להתמודד עימו באופן מלא".

ההשפעה הרוסית על משאל העם, כך קבע הדו"ח, היתה דרך שופרי הקרמלין בטלוויזיה וברשתות החברתיות ותמיכה במועמדים המרכזיים שתמכו בפרישה, ובראשם נייג'ל פאראג', שהיה המנהיג של מפלגת העצמאות של בריטניה. למעשה, פאראג' הוא מי שהפך את רעיון משאל העם, כלי ישיר ובלתי אמצעי, למציאות. זאת, על ידי לחץ בלתי פוסק על הממשלה במשך שנים רבות.