הממשלה נפלה? האפשרויות של מקרון נעות בין גרועות לגרועות מאוד

הצפייה במשבר הפוליטי שהתפתח בצרפת בימים האחרונים הייתה כמו מעקב אחרי תאונת דרכים בהילוך איטי: לכולם ברור שההתנגשות תגיע ולא נראה שיש דרך כלשהי למנוע אותה. ראש הממשלה מישל ברנייה נקט בצעד פרוצדורלי שהיה מביא להצבעת אי אמון, שבה היה מפסיד, וזה אכן מה שקרה בחלוף שתי יממות בלבד.

ברנייה קיבל מעט מדרישות "האיחוד הלאומי" בראשות מארין לה פן, אבל לא היה מוכן לשנות את התקציב באופן דרמטי כפי שדרשה מפלגת הימין הפופוליטסית ולחבל בתחילת המאמץ להוציא את צרפת מהבור התקציבי. לה פן לא הייתה מוכנה להתפשר על "התקציב הטכנוקרטי" ולוותר על ההזדמנות לחבל במעמדו של הנשיא מקרון, שמינה את ברנייה, ובאותה הזדמנות גם באיחוד האירופי, שיעדי היציבות הכלכלית שלו עמדו מאחורי הצעדים של ברנייה. והשמאל, מהקיצונים של "החזית העממית החדשה" ועד לסוציאליסטים, לא היו מוכנים לשתף פעולה עם ממשלת מרכז-ימין שמינה מקרון, במיוחד לנוכח העובדה שגוש השמאל הוא שזכה במספר הגדול ביותר של המושבים באסיפה הלאומית.

"מה שראינו (בהצבעת אי האמון) הוא פשוט צרפתי עד לשד עצמותיו", אמר העיתונאי הוותיק אריק ברונה בערוץ BFMTV. "שום פרגמטיות, רק אידיאולוגיה. כל הנאומים על ערכים, על קצוות. כל השיח שלנו מנותק מהמציאות. זה כל כך צרפתי". יו שופילד, כתב BBC בפריז, העיר בטור פרשני כי "צרפת, עם האינסטינקטים המלוכניים שלה ותפיסת שלטון שנובע מלמעלה מטה, מעולם לא פיתחה תרבות של פשרות" – בשונה מהתרבות הפשרנית שהתפתחה בבריטניה ובארה"ב (ובאחרונה מעמד עד לעליית הפופוליזם בעשור האחרון).

מכל מקום, על עומק המשבר הפוליטי תעיד העובדה שברנייה הוא ראש הממשלה הראשון שמודח בהצבעת אי אמון מאז 1962, הוא הספיק לכהן רק שלושה חודשים – הכהונה הקצרה ביותר בתולדות הרפובליקה, היה לראש הקבינט החמישי תחת מקרון כאשר כל כהונה נעשית קצרה מקודמתה.

אז מה צפוי כעת? רוב הסיכויים הוא כי "מה שהיה הוא שיהיה". ברנייה, שנועד הבוקר בארמון האליזה, צפוי להתפטר מתפקידו ומקרון ייאלץ למנות ראש ממשלה חדש. מקורביו טוענים שהפעם ייאלץ לעשות זאת מהר, אולי אפילו עוד לפני החנוכה מחדש של נוטרדאם בשבת.

אחת האופציות היא לנסות לקושש קולות מימין השמרני ומהשמאל המתון כדי לעבות את המחוקקים מהמרכז הפוליטי, התומכים בו. אלא שספק אם בשמאל המתון יתמכו במהלך כזה וסביר שיעדיפו לתמוך בגוש השמאל, שבנוי סביב "החזית העממית החדשה" ("צרפת הלא כנועה", הירוקים, סוציאליסטים ורבים אחרים), כדי לקדם אג'נדת שמאל של ממש.

התסריט השני הוא באמת ניסיון להקים קבינט עם נטייה לשמאל. אבל קבינט כזה יצריך את תמיכת המחוקקים מהמרכז הפוליטי וזה לא סביר לנוכח המחסומים האידיאולוגיים. לא ברור גם עד כמה קואליציה כזו תצליח להתפשר על מצע משותף. ארבעה פוליטיקאים הוזכרו כמועמדים פוטנציאליים: שר ההגנה הנוכחי, סבסטיין לקורנו; השר לשעבר ומחוקק מהמרכז הפוליטי פרנסואה ביירו; קסבייה ברטראן, שהיה שר תחת הנשיאים שיראק וסרקוזי; ושר הפנים לשעבר ברנאר קזנב, שהיה ראש הממשלה תחת הנשיא הסוציאליסט פרנסואה הולנד.

אפשרות שלישית היא מינוי מחדש של ברנייה עצמו, אם כי הפעם תוך הבטחה לרצות את האופוזיציה ולהעביר את התקציב באסיפה הלאומית. לחלופין, ברנייה יכול להישאר בתפקיד ראש ממשלה זמני ולהרוויח למקרון זמן.

הבעיה היא שאחת היא מי ימונה, הקבינט ייתקל באותה הדילמה: לרצות את האופוזיציה, אך להגדיל את הגרעון ולהסתכן בעלויות מימון של אגרות חוב ממשלתיות שיאפילו על העלויות ביוון, או לדבוק בתוכנית ההבראה של ברנייה שבאופן ודאי תמוטט גם את הקבינט הבא. ניסיון להעביר שוב את התקציב מכוח הוראה מינהלית מיוחדת עלול להוציא רבבות לרחובות ולהעמיק את המשבר. ואילו בחירות חדשות לפרלמנט אי אפשר לערוך עד לחלוף שנה מהקודמות, שנערכו בסוף יוני-תחילת יולי.

בינתיים, נשמעים יותר ויותר קולות משמאל ומימין הקיצוניים הדורשים מהנשיא מקרון עצמו להתפטר. מתילד פאנו, ראש הסיעה הפרלמנטרית של "צרפת הלא כנועה" (חלק מ"החזית העממית החדשה"), אמרה כי בחירות מוקדמות לנשיאות יוכלו לפתור את המשבר המעמיק.

מקרון מצדו נחוש - לפחות עד כה - להישאר בתפקידו עד לבחירות המתוכננות ל-2027. הערב הוא צפוי לשאת נאום לאומה ואולי גם יבהיר איך מוציאים את העגלה מהבוץ.