פריצת המלחמה בפברואר זעזעה את עולמה של נסטיה (12) מהעיר דניפרו. אביה ואחיה התגייסו לצבא ויצאו להילחם בפולשים, ואמה לקחה אותה למסע הארוך מערבה, עד שהגיעו לוורשה.
"נפרדתי מכל מה שהיה לי", היא מספרת, "מכל מה שהפך אותי למי שאני: הבית שלי, המשפחה שלי, החברים שלי, המולדת שלי, העיר שלי - הכל נשאר מאחור, ואני באתי לעיר ולמדינה אחרות, עם שפה אחרת, עם אנשים אחרים, ועבורי זה מאוד קשה".
במשך חודשים, נסטיה בקושי יצאה מהבית. "לא רציתי דבר - לא לצאת לרחוב, לא לטייל. רק שכבתי במיטה ואפילו לא רציתי לאכול". סיוע של פסיכולוג הקל קצת, אבל נסטיה מספרת שדבר לא הצליח למלא את החור הגדול בנפשה.
ואז נכנס - או ליתר דיוק, הוכנס - לחייה "חיבוקי": בובה ישראלית טיפולית, שנהגתה בידי הפסיכולוג הקליני ד"ר שי חן גל ועמיתיו, על רקע הניסיון לסייע למספרים גדולים של ילדים במצוקה עוד במלחמת לבנון השנייה. מאז הספיק חיבוקי לסייע גם לילדים בעוטף עזה להתמודד עם הפחדים - וכעת הגיע גם לאוקראינה, לאחר שיועצת חינוכית מאשדוד, דפנה שרון, הציעה לד"ר חן גל לסייע להם. מאז לפחות 10,000 ילדים קיבלו את הצעצוע.
מה מיוחד בחיבוקי? ידיים ארוכות במכוון כדי שיוכל להעניק תחושת חיבוק, פרצוף עצוב שמקורב במראהו לאדם, ועיניים גדולות שבהן משתקפים הילד או הילדה עצמם. ומה הוא עושה? מסייע לילד לצאת ממצב של קורבן חסר אונים. "התכונות שלו מאפשרות לילדים להתקשר לבובה", אומר ד"ר חן גל, מנהל תחום בריאות הנפש בקבוצת "עמל ומעבר", "נותנים לילד את הבובה ואומרים לו: קח את חיבוקי, אבל טפל בו. אם חיבוקי מפחד, תישן איתו בלילה; אם הוא מפחד ללכת לבד, לך איתו לבית הספר. ואז, דרך הטיפול בחיבוקי, הילד מטפל בעצמו. הוא משליך את החרדות ואת הפחדים שלו על חיבוקי".
מאז תחילת המלחמה, הכשירו שרון וד"ר חן גל כ־800 מטפלים שסייעו לפליטים באוקראינה וגייסו תרומות לייצור המוני של הבובות (גם בתוך אוקראינה, מה שסייע מעט גם בתעסוקה). מאז גדל הפרויקט והתפתח לכיוונים מפתיעים. כך, למשל, אם בעבר יועד לילדים בגילים 7-3, באוקראינה הוא ניתן אפילו לבני 12-11 - דבר המעיד על עומק המצוקה של הילדים. אדרבה, מספר ד"ר חן גל, חיילים שהעניקו את הבובה לילדיהם הסובלים מחרדות, העידו שהתקשו בעצמם להיפרד ממנה - "כי היא מריחה כמו שלום", כלשונו של אחד מהם. "בארץ לא ראינו שמבוגרים מחבקים את הבובה, גם לא במקומות אחרים שטיפלנו איתה", הוא משתף, "הטראומה באוקראינה כל כך חזקה, שגם המבוגרים חסרי אונים, והבובה, שמיועדת לילדים, מצליחה לגעת במשהו עמוק. הם אמרו שהבובה מנחמת אותם".
גם את נסטיה חיבוקי הצליח לנחם - ולמעשה הפך להרבה יותר מבובה. "אני אפילו לא יכולה לקרוא לו 'צעצוע'. מצאתי את הנפש שתמיד קרובה אלי. הוא תמיד איתי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו