ההזמנה של בשאר אסד לפסגת הליגה הערבית עשתה בימים האחרונים כותרות גדולות. בכל זאת, זו היתה הפעם הראשונה מאז פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה ב־2011 שהנשיא איבד את סטטוס המוקצה בליגה. אולם אורח אחר בפסגה שנערכת בג'דה גנב את ההצגה: נשיא אוקראינה, וולודימיר זלנסקי.
עבור סעודיה, ההזמנה היתה בבחינת המשך למשחק הנייטרליות: מצד אחד, ריאד גינתה את הפלישה הרוסית באו"ם והגישה לקייב סיוע בסך 400 מיליון דולר, אולם מצד שני סירבה להצטרף לסנקציות נגד רוסיה.
אבל מבחינת זלנסקי הביקור בערב הסעודית היה ביטוי לשינוי בחשיבה האסטרטגית: לראשונה מאז החלה המלחמה הופיע נשיא אוקראינה במדינה לא־מערבית ובפני פורום של ראשי מדינות שאינן בעלות ברית של אוקראינה, רובם מעוניינים לשמור על קשר טוב עם הקרמלין, ואחד מהם, אסד, הוא בעל ברית נאמן של פוטין, שלמעשה חב לו את הישרדותו. "למרבה הצער, יש כמה גורמים בעולם וכאן, ביניכם, שעוצמים עין בפני כלובים עם שבויים וסיפוחים הבלתי חוקיים", אמר זלנסקי לחברי הליגה.
אי אפשר להמעיט מחשיבות העברתה של תשומת הלב האוקראינית למדינות ערב. בקייב הבינו שהסנקציות המערביות נגד רוסיה לעולם לא יהיו יעילות מספיק אם רוסיה תמיד תוכל למצוא שותפות בדרום הגלובלי, שמדינות רבות בו נוטרות טינה פוסט־קולוניאלית למעצמות המערב, וחלקן רואות ברוסיה ממשיכה של בריה"מ שסייעה להן במאבקים לעצמאות לאומית. אולם יש כאן גם שינוי בתפיסה העצמית: בניגוד לרוסיה, אוקראינה לא תפסה את עצמה כמעצמה, או לפחות מעצמה בפוטנציה, לאחר התפרקות בריה"מ, ולכן גם לא ממש השקיעה בטיפוח מעמדה והשפעתה במדינות ערב, באמריקה הלטינית או באפריקה (וגם לו רצתה בכך, לא היו לה אמצעים).
משפרצה המלחמה, התברר כי חצי הכדור הדרומי די עיוור למצבה, ובפועל מופקר לדיכוטומיה רוסיה/מערב ולנרטיבים של מוסקבה אודות עמידתה נגד "הקולוניאליזם המערבי". בחלוף שנה הבשילה באוקראינה ההבנה כי גודל השעה מחייב להצמיח כנפיים דיפלומטיות תואמות, ומהר.
מסיבה זו ביקש זלנסקי להזכיר למדינות ערב כי קייב היא הקורבן במלחמה, וכי היא זו שמנהלת מלחמה אנטי־קולוניאלית מול האימפריאליזם הפוטיני. "אין לנו טילים כמו שיש לאויבנו; הכוח האווירי שלנו קטן יותר; אין לנו כמויות רבות של כטב"מים תוקפים שאיראן מספקת לרוסיה; אין לנו די ארטילריה, אבל אנחנו נשארים חזקים משום שהאמת לצידנו. לעולם לא ניכנע לזרים או לקולוניאליסטים", אמר נשיא אוקראינה למארחיו הערבים בקריאה לא ממש מרומזת להיזכר בעברם.
התחנה הבאה במסע של זלנסקי היתה פסגת מנהיגי מעצמות המערב ביפן. בקרבם חש זלנסקי בבית, ומהם גם קיבל תמיכה רטורית (דרישה חד־משמעית להסגת כל הכוחות הרוסיים מאוקראינה) ומעשית (סנקציות חדשות על רוסיה, התקדמות גדולה לקראת אספקת מטוסי קרב אמריקניים). אולם גם ראשי ה־G7 מתמודדים עם בעיה דומה, אם כי בקנה מידה אחר: ריחוק גדל בינם לבין הדרום הגלובלי. הריחוק בלט במיוחד לנוכח סירוב הודו, אפריקה ואמריקה הלטינית לתמוך באוקראינה, כמו שעשו הדמוקרטיות הליברליות, וכמובן להשתתף בסנקציות נגד רוסיה. "אני נדהם עד כמה איבדנו את האמון של הדרום הגלובלי", אמר בוועידת מינכן האחרונה עמנואל מקרון, וביטא כנראה תחושות של רבים מעמיתיו.
אולם הריחוק נתפס כבעיה וכסכנה לא רק בגלל המלחמה באוקראינה; עלול להיות לו מחיר בתחרות הגלובלית עם עוצמתה של סין, שמצידה אירחה בימים האחרונים את ראשי המדינות של מרכז אסיה (וכרסמה עוד קצת בהשפעה הרוסית באזור). שאפתנותה הגוברת של בייג'ינג, וההבנה שדווקא המערב הדמוקרטי עלול למצוא עצמו מבודד מול שאר העולם, היו כנראה הסיבה הראשית להזמנת שמונה מדינות אורחות לפסגת ה־G7: אוסטרליה ודרום קוריאה המערביות, אבל גם ברזיל, הודו, וייטנאם, אינדונזיה, איי קומורו (כנציגה של איחוד מדינות אפריקה) ואיי קוק (כנציגת איחוד האיים באוקיינוס השקט). ראשי הכלכלות המערביות הגדולות הבינו שגם אם רוב המדינות בעולם תלויות בכיסם, הן לא נמצאות בכיסם - ונדרשת עבודה רבה של קירוב, שותפות והסברה. אוקראינה, מצידה, הפכה לאחד המניעים של התהליך ולאחת השחקניות בו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו