ככל שמתקדם משפט נתניהו־מנדלבליט, כך גובר הרושם שכתב האישום התקדימי, זה שהושקעו בו מאות מיליוני שקלים, ואשר גרר את ישראל לכאוס פוליטי תחת הסיסמה "רק לא ביבי", נועד למעשה לקדם מהפך שלטוני - והצליח. עדי התביעה המרכזיים, בעיקרם עדי מדינה, הופכים לעדי הגנה.
חוקרי משטרה על דוכן העדים מספרים שלא ממש ידעו על מה היו צריכים לחקור, מעבר לציפייה מהם למצוא בדל עדויות מרשיעות כנגד מטרה שסומנה מראש כמושחתת. שיטות החקירה מתגלות כמפוקפקות, ומחזקות את הרושם להפעלת לחצים פסולים על עדים, הפעלת מדובבים ודיג ראיות. שיטות עבודה שמזכירות משטרים אפלים, בשילוב תעמולה, פסיכולוגיית המונים ודיסאינפורמציה.
דומה שכל אזרח הגון וביקורתי מבין כעת שזה לא רק משפט נתניהו, כי אם משפטם של בכירי מערכת אכיפת החוק, שבכוחנות ובדורסנות גרמו נזק כבד לדמוקרטיה הישראלית. נזק שאת מחירו נשלם עוד שנים רבות. כאשר מערכת אכיפת חוק, מתוך רצון ניטשיאני לעוצמה, מתמודדת עם המערכת הנבחרת ומנסה להציג אותה כנבערת, מושחתת וכנועה, התוצאה היא אובדן אמון הציבור במשפט. לא ייתכן שלטון חוק ממשי, כשרמת האמון במערכת אכיפת החוק מידרדרת לשפל חסר תקדים.
חסד עשה אפוא נתניהו עם מדינת ישראל, בכך שלא נכנע, והחליט להילחם על חפותו בתנאים קשים של עוינות תקשורתית, הגבלות קשות על מימון הגנתו ועמידה מול צבא מגויס, מצופף שורות ומניף דגלים כזבניים. אילו היה פורש, סביר שהתיקים היו נסגרים ויריביו המרים בתקשורת היו משבחים את אומץ ליבו. עקשנותו תשתלם לכולנו ותוביל בסופו של דבר לתיקון כולל של מערכת המשפט, תיקון חיוני מאין כמותו.
בימים האחרונים עולה לסדר היום שאלת עסקת הטיעון. סוגיה מורכבת והתלבטות קשה ומייסרת. אולם יש להבחין בין המישור הפרטי למישור הציבורי. במישור האישי, מבין כל בר דעת שסיכוייו של נתניהו למשפט הוגן קלושים. זיכוי גורף בכל סעיפי האישום פירושו כתב אישום חריף למערכת אכיפת החוק והצדק, שגם בית המשפט הוא חלק ממנה. לא צריך את פרופ' רות גביזון ז"ל או את השופט אהרן ברק כדי להפנים את משמעות הזיכוי למערכת המשפט. בנסיבות האלה, עדיף אולי לסיים את המערכה בעסקת טיעון, שיכולה לחסוך הרבה עוגמת נפש ושנים ארוכות של התדיינות משפטית, שיתדלקו את מסע ההשחרה המטעה והכזבני.
גם אם יקבל כעת החלטה לחתום על עסקת טיעון, טוב עשה נתניהו שלא הסכים לעשות זאת בשלבים מוקדמים יותר. נכונותו להגיע עם הדיון המשפטי עד הלום סייעה רבות לחשוף את ערוות הפרקליטות, רשלנותה והטיותיה. מעתה ואילך יש לכבד כל החלטה שיקבל.
אולם במישור הלאומי־ערכי, ומתוך דאגה אמיתית לעתיד המדינה ולנכונות האזרחים לכבד את החוק, המשפט חייב להמשיך להתנהל. התורמים הרבים לקמפיין הגיוס שהמריא בתוך שעות ספורות לסכומים מרשימים, עשו זאת באמונה שחייבים לתקן את מערכת אכיפת החוק. זו לא גמילות חסדים לנתניהו; זו אמונה בכך שרק הוא יוכל להוביל כעת את המאבק לחשיפת העיוותים ולתיקון מערכת המשפט.
כל נבחר ציבור אחר יהיה נתון לחסדי המערכת, שברצותה תאפשר לו למשול, וברצותה תקצר את כהונתו. בכך תימסר הדמוקרטיה הישראלית לידיה של אוליגרכיה קטנה ובלתי נבחרת, שבכיריה תמיד ימצאו לעצמם משרות מפנקות לאחר שסיימו את תפקידם הציבורי בשירות השליטים האמיתיים. לקראת ההכרעה האישית והלאומית הקשה של נתניהו, נזכרתי במשפטים מתוך השיר "בדרכי שלי" של פול אנקה, בתרגומו של אריק לביא: "כי מה יש לו, לבן אדם... לומר את מה שבליבו / גם אם כולם נגדו / לכן אני, בדרכי שלי תמיד הלכתי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו