זוכרים את הימים שבהם כל תזוזה בלשכת ראש הממשלה הייתה סיבה לשלוח אותנו לעמוד מתחת למשקוף, וגם ראיה סנסציונית לטירוף וליחסי העבודה באקווריום שמנהל את המדינה? אז הנה ההוכחה שכשעץ נופל ביער התקשורת והפוליטיקה בישראל, הוא לא מוכרח להשמיע רעש, בעיקר אם קוראים לעץ הזה קלוגהפט - וליער קוראים נפתלי בנט.
אבל בשביל להבין את מה שקרה, ועד כמה זה דרמטי, כדאי אולי להצביע על עוד הישג חסר תקדים של ממשלת השינוי: היא לא רק קבעה שיא בהפרת הבטחות ליבתיות שניתנו לפני הבחירות, היא גם מפירה ללא כל בעיה התחייבות אקסטרה-ליבתית שניתנה עם הרכבת הקואליציה, והיא - לא נעסוק בתחומים שבמחלוקת, נתרכז רק במה שבקונצנזוס.
ובכן, הנה נושא שלא רק נמצא במחלוקת, אלא גם נחשב שסע שמגדיר את מושגי הימין והשמאל בישראל, ועומד במרכזו של הוויכוח הפוליטי שלנו זה דורות: הסכסוך הישראלי-ערבי בכלל, והסוגיה הפלשתינית בפרט. ממשלת השינוי לא סתם מחממת מנועים מדיניים - היא כבר מעבירה להילוך רביעי, אם לא חמישי. שר החוץ וראש הממשלה בפועל, יאיר לפיד, מציג את עצמו כאדריכל יחסי החוץ החדשים של ישראל. שלא יהיו טעויות: לא מדובר על הסכמי סחר עם אנדורה או על שיתופי פעולה מדעיים עם דנמרק. מדובר על גישה אסטרטגית-מדינית חדשה למדינת ישראל, עם אוריינטציה מובהקת למהלך מדיני מקיף גם עם הפלשתינים.
בנט נפגש עם מלך ירדן, גנץ נפגש עם אבו-מאזן, בנט נסע לוושינגטון ואז למצרים, ובזמן הזה לפיד מעביר את הפוקוס הדיפלומטי לאזור הנוחות של האיחוד האירופי וסקנדינביה - תוך הפניית עורף למדינות כמו פולין. מדובר על פעלתנות מדינית שהולכת לכיוון ברור ולא בהכרח מוכחש: ישראל רוצה להציג פנים אחרות, נכונות לפשרה, קשובות להצעות, פתוחות ליוזמות. הסטטוס-קוו המדיני עומד להשתנות באופן רדיקלי.
זו התפאורה לדרמה הפוליטית שעברה כאן ממש לאחרונה, מבלי שמישהו מאיתנו שמע "בום" או "ברייקינג" בטוויטר או בטלגרם, ובטח שלא במהדורות או בתוכניות התחקירים.
איך סיפור נולד?
לאסטרטג הפוליטי משה קלוגהפט, אחד מהבולטים בישראל, יש קילומטראז' ארוך מאוד עם נפתלי בנט. לפחות עשור. הוא ליווה אותו בעלייתו המטאורית בבית היהודי, ויש לו מניות יסוד בהצלחתו הפוליטית של בנט בעשור האחרון. בשנים האחרונות העניק שירותים ללקוחות נוספים, ובשלב מסוים אף הועסק על ידי נתניהו.
זמן לא רב אחרי הקמת ממשלת השינוי, הגיע הרגע הגדול של קלוגהפט: הוא הוזמן ללשכת בנט, חצה מעדנות את מפתן האקווריום והצטרף לקודש הקודשים של הפוליטיקה הישראלית - כיועץ אסטרטגי בלשכת רה"מ. פרק איחוד מרגש.
בהינתן כישוריו בתחומי התקשורת, עיצוב התדמיות וגיוס דעת הקהל, הוטלה על קלוגהפט משימה כבדה אך עתירת פוטנציאל יצירתי: לייצר סיפור לבנט, לבנות נרטיב מחודש לאיש שהעלים את עברו וכעת בונה את הפרסונה הפוליטית שלו כמעט מהתחלה.
הוא קיבל תבנית ריקה בצורת ראש ממשלה שצריך למלא בתוכן, כלומר לייצר לה אישיות, סיפור ועוגני תמיכה. טאבולה ראסה - לוח חלק שמחכה לציור - אבל כבר תלוי במוזיאון. המטרה: לשקם את הנזק שנגרם לבנט ולימינה, בעקבות ההתכחשות לכל אחת ואחת מהבטחותיו והפניית העורף למחנה הפוליטי שבתוכו גדל.
במונחים של פוליטיקה יישומית, הציפייה מקלוגהפט הייתה ברורה: להעלות באופן משמעותי את התמיכה הציבורית בבנט על חשבון נתניהו. או במילים אחרות: הגדלת המנדטים של בנט בסקרים - והורדת המנדטים של נתניהו. מדברים על כך שהמספר עמד ככל הנראה על 15: 15 מנדטים לבנט - ו-15 לליכוד. אלה המספרים שאליהם מכוון בנט, שבהדרגה מתחיל להבין את מה שהיה ברור כשמש לכל אזרח הגון בישראל: בלי בסיס בוחרים מוצק ונרחב אין סמכות מוסרית, מנהלתית, מנהיגותית ופוליטית להוביל מהלכים, ואפילו לא לכפות מרות על שרי הממשלה.
העיקר היח"צ
אלא שקלוגהפט לא הגיע לאקווריום ריק. במימי הלשכה שחתה דגה נוספת: שמרית מאיר, היועצת המדינית לראש הממשלה. עד לפני כמה דקות, הייתה בעלת טור ואושיית טוויטר שזכתה להערכה בעיקר מהברנז'ה. בעולם מקבלי ההחלטות ומעצבי המדיניות לא היה לה כל משקל משמעותי, והיא לא הותירה שום חותם בממסדים העוסקים בתכנון ובעיצוב אסטרטגיה. היא פרשנית מדרג בינוני, נטולת סמכות ידע מוכרת או ניסיון מהותי, אבל היא מוצאת חן בעיני טוויטר - ובממשלת היח"צ של לפיד ובנט, זה הקריקטריון העיקרי. כן, גם כשמדובר בגורלה המדיני, הביטחוני והאסטרטגי של מדינת ישראל.
בעידן נתניהו, יש לציין, מינוי של דמות כמותה היה גורם להרמת גבות, אם לא להתנפחות ורידי המצח אצל הפרשנים המדיניים. לא רק בשל חוסר הניסיון, אלא בעיקר עקב המילים הקשות, שלא לומר הפוגעניות, שהטיחה בנשיא ביידן. בין היתר, התייחסה לרמת הביצועים הגרועה שלו ולעגה לגילו, תוך אזכור פגישתו עם גולדה מאיר כהמחשה לחוסר הרלוונטיות שלו. מעניין מה זה אומר על שיקול הדעת שלה, ומעניין לא פחות לשאול את כל אלה שהתנפלו על נתניהו, בעקבות הסרטון שבו לכאורה חיקה בלעג את ביידן, איך לדעתם נתפסת בבית הלבן חוות דעתה המקצועית של היועצת המדינית של ראש ממשלת ישראל על הנשיא האמריקני.
על כל פנים, למרות הלשון הלא-דיפלומטית והניסיון המעשי הדל שלה, שמרית מאיר התגלתה כיועצת פעלתנית מאוד. היא לא רק מייעצת, היא למעשה מתווה מדיניות. היא הרוח החיה מאחורי קידום המפגשים המדיניים, היא זו שמעצבת את ה"גישה החדשה" שמנשבת מישראל והיא זו שדוחפת את בנט לכיוון מדיני חדש.
משימה בלתי אפשרית
על פניו, היא וקלוגהפט אמורים להיות זיווג מקצועי משמיים: שמרית מאיר מתווה את הקו המדיני, משה קלוגהפט ייעצב את הקו התודעתי-שיווקי-פוליטי. הם לכאורה אמורים להשלים זה את זו, וזו את זה. אבל במציאות שהתהוותה באקווריום, קלוגהפט הבין עד מהרה מי משניהם הוא הדומיננטי והקרוב ביותר לאוזנו של בנט - וזה לא הוא. היועצת הטרייה והנמרצת עקפה את היועץ הוותיק והנאמן בדרגת הקִרבה לבנט.
המתח הזה הלך והחריף ככל שנקפו הימים, בעיקר כשהתחוור שמעמדו הציבורי של בנט לא משתפר. ייתכן שהשתררה ההבנה שקלוגהפט לא מצליח לעמוד במשימה - אף שמכל בחינה אובייקטיבית, מדובר במשימה בלתי אפשרית. כן, יש מוצרים פוליטיים שלא ניתן למכור, ולפעמים קורה שלאסטרטגים תקשורתיים ופוליטיים יש לקוחות בלתי אפשריים. השורה התחתונה היא שבנט לא מתרומם. לא בדעת הקהל, לא בסקרים ולא במעמדו בתוך הממשלה. הוא התחיל ונותר ראש ממשלת ששת המנדטים, נטול בייס וחסר כל מנוף עוצמה עתידי מול חברי הקואליציה.
אז קלוגהפט הלך, ולכתו היא סמל לכך שפרויקט שיקום התדמית נכשל, ואולי נועד מלכתחילה לכישלון. אבל לכתו מסמלת גם את עוצמתה של היועצת. בלשכה כבר מבינים, ובהדרגה גם הציבור יבין. זו האישה הקרובה ביותר לנפתלי בנט, והחזקה ביותר באקווריום. אין לכם מושג מי היא ומהם כישוריה, אבל כדאי שתתחילו להתרגל - שמרית תנווט. והשאלה המטרידה מכל היא: תנווט לאן?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו