דיון חירום בכנסת על מצב החטופות בנוכחות המשפחות: "הן עוברות אונס המוני - וכולם מתעלמים"

עדויות קשות ופניות קורעות לב לסיוע נשמעו הבוקר (שלישי) בוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת, שקיימה דיון חירום בנושא מצבן של הנשים החטופות בעזה. בדיון לקחו חלק לצד הח"כים, בני המשפחות, אנשי מנהלת החטופים ונציגים מארגונים חברתיים שונים. רק שלושה ח"כים מהקואליציה נכחו בדיון.

בוועדה נשמעו דברים קשים של שתי חטופות שחזרו מהשבי, שרון קוניו-לוי, שבעלה עדיין חטוף בעזה, ומיה רגב. יו"ר הוועדה, ח"כ פנינה טמנו שטה, אפשרה לבני משפחות החטופים, שהגיעו עם תמונות של קרוביהם, לשאת דברים שריגשו עת דמעות את הנוכחים.

 שירה אלבג, אמה של לירי, חיילת שנחטפה מבסיס בעוטף, אמרה בדיון: "הבת שלי הייתה שפחה של משפחה בעזה. התעללו בה נפשית. לירי אהבה לשיר, הכריחו אותה לשיר בצורה לא נעימה, ואז היא הפסיקה לשיר. הבנות האלה עוברות אונס המוני וכולם מתעלמים. מקבלי ההחלטות - אתם צריכים להבין שאתם עדים לכך שכל יום יש אונס בעזה, ואתם עוצמים עיניים, ממשיכים ללכת".

החטופה ששוחררה, מיה רגב: "לשמוע ולראות שהכנסת יוצאת לפגרה - מה החטופים יעשו שם? כל בחורה שם עוברת הטרדה מינית כזאת או אחרת. בתור אזרחית שב-7 באוקטובר לא הבנתי למה במשך שעות לא באים להציל אותי, כך גם כל הנשים שנמצאות שם. הפקירו אותי פעם אחת, ישבתי שם וחיכיתי ושאלתי מתי יבואו להציל אותי, כל כך הרבה נשים בשבי, איפה זה נשמע? אני חזרתי אחרי 50 יום ואני מתמודדת עם דברים, אני לא רוצה לתאר מה עובר עליהן שם.

"אם הייתי יכולה הייתי נכנסת ולוקחת את כולם חזרה הביתה, אבל אני לא יכולה זה התפקיד שלכם. של המדינה שאכזבה אותנו פעם אחת וזהו. לא היינו אמורים להתאכזב יותר בחיים, ועוד יום ועוד יום ויוצאים לפגרה.

"אנחנו צריכים את העזרה שלכם המשפחות צריכות את העזרה שלכם כל יום: אני רואה את הדברים בתקשורת ונקרעת מבפנים איך זה הגיוני? לי היה את המזל וחזרתי הבייתה. מה איתן? הן צריכות שתלכו לישון איתן בלילה ותקומו איתן בבוקר כי הן יושבות שם מחכות. הן מחכות שמישהו יבוא להציל אותן. הן סומכות עליכם, על הממשלה ועל המדינה שאיכזבה אותן פעם אחת, וכמו שאמרו פה כל יום המספר של האנשים שאתם יכולים להחזיר הביתה הולך ופוחת. כי זה אנשים לא חיות. תחזירו אותן הביתה זה לא הגיוני שזה נמשך כל כך הרבה זמן".

"למה אנחנו צריכים להתחנן?"

ירדן גונן, אחותה של החטופה, רומי גונן, זעקה בדמעות כלפי הח"כיות: "למה אני צריכה להתחנן? עמית סוסנה הייתה צריכה לקרוע את הגוף שלה כדי לשרוד. למה מחכים? התחושה שנתנו לנו היא שהחטופות אשמות במה שקרה להן. אין לנו שום עתיד כאן במדינה, אם המצב הזה לא ישתנה". 

"נשים וגברים קשורים עירומים, נשרפו בעודם בחיים, לא רק קומץ, דפוס חוזר", אמרה גונן. "המחבלים הגיעו עם פתקים בתוך הווסטים שלהם. בתוך הפתק היה רשום - 'אם אין זמן תהרוג, יש לך עוד קצת זמן? תייצר מום ואז תהרוג. יש לך עוד קצת זמן? תתעלל ואז תהרוג. עוד קצת זמן? תשרוף ואז תהרוג. אם יש לך מספיק זמן, תאנוס כל עוד נפשך בך כי זה מותר וזה מצדיק את ההתנגדות'".

אורלי גלבוע, אמה של דניאלה: "אנחנו יודעים שיש היתכנות לעסקה של 40 חטופים, ואחנו חייבים להביא את כולם. אנחנו אומרים לכל מי שאנו מדברים איתו: 'תראו אותן כאילו הן הבנות שלכם'".

יפה אוהד, דודתה של נועה ארגמני, סיפרה: "אנחנו אוחזים באמא של נועה כדי שהיא תוכל להחזיק לפחות עד שנועה תחזור, אבל לפי הסחבת הזאת לא נראה לי שנועה תוכל לראות את אמא שלה. מאז העדות של עמית סוסנה, והעדות של אותו מחבל מתועב שאמר בעצמו – אנסתי - אנחנו גמורים, המחשבות מטריפות את הדעת, אנחנו כמובן חוסכים מאמא של נועה את כל הזוועות האלה, אין לנו זמן".

"הפחד חזר איתנו לישראל"

בת דודתה של כרמל גת, שי דיקמן, התייפחה: "אני חולמת בלילות שאונסים וחוטפים אותי. לא שמרנו על הנשים שבעה באוקטובר. אנחנו חייבים להציל אותן עכשיו. אתם תקבעו אם הן יחזרו הביתה בחיים. נמצאו לפחות 30 גופות של נשים שעברו התעללות. מה חושבים ההורים שהבנות שלהם נמצאות בידי אותם אנשים שרצחו ואנסו?".

שרון קוניו-לוי, שחזרה עם בנותיה מהשבי, הקריאה את דבריה: "כאישה שהייתה שם אני יכולה להגיד לכם שהפחד הוא אין סופי. בלתי ניתן לתאר במילים אבל אני אנסה. להיות אישה בשבי זה אומר לחיות בפחד תמידי שעלולים לפגוע בך. שאין מי שיציל אותך ושאת נתונה לחסדיהם של חמאס. חוסר האונים הוא תחושה שאני לא מאחלת לאף אחת מכן. הזמן עצר מלאכת. כל דקה היא נצח. כל תזוזה של המחבלים גומרת לכיווץ בבטן, כי מי יודע מה יקרה? האם יפגע בי? האם הוא שוב יקח לי את אחת הילדות כפי שקרה?

"המחבל הוא המחליט הבלעדי ולי אסור להתנגד ולהוציא מילה מהפה. אסור לי להתנגד למילה שלו והרצונות שלי לא רלוונטיים. רק הוא מחליט מה יקרה איתי בעוד דקה. אם נחיה או נמות בעוד דקה. רק הוא מחליט אם אמה ויולי שלי בנות ה3 יחבקו אותי כדי להתמודד עם הפחד.

"האופק היחיד הוא לשרוד עוד דקה, עוד יממה עוד שעה וחוזר חלילה. כשהייתי שם בתוך הפחד, הפחד הגדול ביותר היה ששגחו אותנו, שלא נלחמים עלינו. אני רוצה מאוד לקוות שהמסר מהוועדה הזו יגיע עד אליהן וזו תהיה נקודת אור בחור השחור שבו הן נמצאות. עברו ארבעה חדשים מאז שחזרתי מעזה עם בנותיי, אבל לא באמת חזרנו. הפחד לא עזב כשעברנו במעבר כרם שלום הפחד חזר איתנו לישראל. השיתוק וחוסר האונים הוא חלק בלתי נפרד מהיום יום שלי.

"אני משותקת, הילדות משותקות כי הלב שלנו עדיין שם. כשאני אומרת ׳הלב שלנו׳, אני מתכוונת לבעלי, אבא של אמה ויולי שלא מפסיקות להגיד כל יום "אבא אצל הרעים, למה לא נותנים לו כבר לחזור?" זה הפחד הכי גדול שלי שיום אחד הם ישאלו האם הרעים הרגו את אבא? מה אני אענה להם על זה? כל דפיקה בדלת וכל שיחת טלפון מקפיצים לי את הלב והתחושה שלי שעומדים לבשר לי את הבשורה המרה ודוד לא חוזר אלי ואמה ויולי שלא מפסיקות להתגעגע אליו. גיסתי ארבל עדיין שם ,הבנות שלי מכירות אותה בתור דודה ארבל. וגם גיסי אריאל נמצא שם והוא עדיין ילד. לא הספיק כלום בחיים שלו.

"הוא נמצא שם במנהרות החמאס וחושב לעצמו האם ככה אסיים את החיים הקצרים שלי? 179 ימים וזו המחשבה היחידה שעוברת בראש: האם אהיה בקרוב זכרונו לברכה? הגעתי היום לוועדה למעמד האישה כדי להסביר לכולם מה זה להיות אישה בשבי וגם לבקש מכולם שלא ישכחו את הגברים. אין להם שם הגנה הם שבר כלי מפחודים הם שותקים בדממה מקפיאה עם עיניים מיואשות. עוד יום ועוד יום . גם גברים עוברים בשבי התעללות נוראית. הם מיואשים והדמעות נגמרו ממזמן והתקווה כבר לא קיימת. דוד הוא הכוח שלי ואין מי שמחזיק אותי היום אסור להשאיר שם אף אחד וגם לא את הגברים רק בגלל שהם גברים".

יו"ר הוועדה, ח"כ תמנו שטה, אמרה למשפחות: "כינסנו את הדיון הזה כדי להאיץ בממשלה להחזיר הביתה את החטופות והחטופים. כולנו נחשפנו לעדויות. צריך להחזיר אותם ואותן הביתה. זה בידינו. זה לא גזירת גורל ואין לנו יכולת לדמיין את מה שאתן עוברים ועוברות כמשפחה. הוועדה הזאת - כמי שמפקחת על מעמד נשים ישראליות ומפקחת על הממשלה - תוציא את הפרוטוקול ונפנה בדרישה לראש הממשלה לפעול במיידי להשבתן תוך הרחבת הסמכויות של מי שמנהל את המשא ומתן".

מיכל מאיו, אמה של דורון שטיינברג, האשימה: "היו חטופות שאמרו להן לצנזר את הדברים. שלא יספרו הכל".