ועדת מירון בעצם אמרה את מה שכולם יודעים: המדינה הזו ומשרדי הממשלה שלה על הגופים שאמונים על בטחון האזרחים מתנהלת בחאפ לאפ. אף אחד לא אחראי לכלום, איש לא אשם בדבר, ההחלטות מתקבלות בחדרי חדרים ללא ביקורת ובעיקר ללא כיסוי. בקיצור תרבות של שקרים ושקרים.
לע"מ
שלשום נחשף בדיון שעסק במעברים מיהודה ושומרון לישראל כי הם נבנו לפני 20 שנה וכבר אינם מתאימים להכיל את כל מי שעוברים דרכם והחשש הוא שארגוני הטרור יינצלו זאת לבצע פגועים. שנים שהטענה נשמעת אבל היא לא מעניינת אף אחד. ארועי ה-7 באוקטובר הוכיחו כבר שההבטחות לשמירה על בטחונם של האזרחים היו על הקרח.
אסון מירון לא התרחש בחלל ריק. הוא תוצאה של קיבעון מחשבתי, הפקרות מבצעית, אגו מנופח של מפקדי משטרה, התעלמות מאזהרות קומבינות, של שמור לי ואשמור לך, של הכל מותר אם יש לך פרוטקציה, ובעיקר של עצימת עין מצד פוליטיקאים שעסוקים מהבוקר עד הלילה בכל דבר ועניין - חוץ מטובת האזרחים.
הממצאים בעניין הטיפול המשטרתי בהילולה זועקים לשמים. לא רק שהם מצביעים על חוסר מקצועיות של מפקדים ואי הקפדה בנושאי בטחון קלה ככבידה, הם מצביעים גם על הזנחה רבת שנים של היסוד המרכזי שעליו נשען הארגון כולו והוא - אמון האזרחים כלפי מי שאמורים לספק להם בטחון והגנה. אם דרישות הרישוי שנדרשו לא בוצעו, אם בעלי תפקיד שנדרשו לא התמנו, אם תוכניות האבטחה שהוגשו ואושרו על-ידי המשטרה היו חסרות מאוד ותוכניות הבטיחות שנערכו לדרישת המשטרה התבצעו בניתוק מוחלט מהמציאות בשטח - נותר רק לקוות שאסונות נוספים אינם מחכים בפתח.
הבעיה היא שזה לא ממש מעניין אף אחד. המודל של לרצות קודם את מי שמחזיק בכיסו את המפתחות למינויים במשטרה השתרש בשנה האחרונה עמוק בארגון עד כדי טשטוש גבולות האחריות בין השר למפכ״ל, בין המשטרה למשרד לבטחון לאומי. וכשאתה כבר לא מבין מי אחראי למה, לך תמצא את האשמים.
באופן אירוני, הדברים שכתבו חברי הועדה על אחריותו האישית של מפקד המחוז הצפוני בעת האסון ניצב בדימוס שמעון לביא מתמצתים את כל מה שנכתב כאן: לביא קיבל על עצמו אחריות מייד לאחר האירוע, ובהמשך אף הסיק מסקנות אישיות והתפטר מתפקידו. ״בכך, סברה הוועדה, נהג לביא כמצופה ממפקד ועל פי ערכי הפיקוד של המשטרה״.
