למה נתניהו באמת ער בלילה?

טבעי שראש ממשלת ישראל סובל בימים אלו מנדודי שינה. המצב בחזיתות, גורל החטופים, המצב בעורף - אלו דאגות כבדות משקל שמונחות על כתפיו. אבל מהציוץ ששחרר בנימין נתניהו באישון ליל מוצאי שבת ברור שמחשבות אחרות מעסיקות את ראשו. הוא טרוד בוועדת החקירה של היום שאחרי, בעתידו הפוליטי, בקריירה האישית שלו. אף התנצלות מאולצת לא תצליח לטשטש את התמונה המבישה שנחשפה מעומק מוחו ונשמתו.

האשמת ראשי המערכת הביטחונית, שאותם אמור נתניהו להנהיג עכשיו לניצחון, היא הרסנית. ייתכן, אגב, שיש בה ממש, אבל היא כל כך לא חכמה ולא מוסרית בימים אלו, כאשר אנחנו חייבים לשלב ידיים. ויותר מדאיגה היא ההבנה שמי שאמור להקדיש את כל מאודו רק להוביל אותנו החוצה מהקטסטרופה, עסוק גם עכשיו בתדמית ובקריירה האישית שלו. זה פשוט מטלטל. לא בכדי עשו מכך תועמלני חמאס מטעמים.

הציוץ הלילי רק משלים את התמונה הכללית של התנהלות נתניהו בתוך המערכה הגורלית הזו. למשל, ההתעקשות שלא לומר את המובן מאליו – אני אחראי באופן כולל כראש הממשלה בעת ההתקפה. האמירה הזו אינה בהכרח נטילת אשם על ליקוי המאורות שהביא לאסון; הסוגיה הזו עוד תיטחן ותוכרע בוועדות חקירה ומשפט ההיסטוריה. אבל יש בה חשיבות דרמטית מבחינת היכולת של הציבור לדעת שיש לו מנהיג ואב: מי שעומס עכשיו על כתפיו את גורלנו הקולקטיבי מניח את האגו והחישובים האישיים בצד, מתמסר רק לציבור שהוא צריך להוביל. למרבית הצער, כל צעד ומימיקה של נתניהו מקרינים את ההפך הגמור, מספקים סיבה נוספת לדאגה.

הצוהר שנפתח למחשבותיו של ראש הממשלה מתווסף לתפקוד הרופס שלו. 20 יום לתוך מלחמת יום כיפור, למרות ההפתעה והמחדל, למרות ששני צבאות פרצו לשטחנו, צה"ל כבר שעט מצידה השני של תעלת סואץ, 100 קילומטרים מקהיר, חוצה את הגבול הסורי ומפגיז בתותחים את פאתי דמשק. ואילו אצלנו, שלושה וחצי שבועות לתוך המלחמה, המנהיגות עוצרת את הצבא מלבצע את מה שצריך היה לעשות לפני שבוע ויותר – להיכנס להכרעה קרקעית.

הדשדוש הזה מובל בידי ראש הממשלה, שמתחבא מאחורי קבינט המלחמה, ועל פי טענות שרים בקבינט מצפצף גם על החלטות מפורשות של הקבינט המורחב. כך, בניגוד להחלטה מיום חמישי לבצע את הכניסה הקרקעית המשמעותית, מה שקיבלנו עד עכשיו הוא איתותים - תפאורה של כניסה קרקעית. וכן, גם פתיחה מסיבית של אספקה לעזה, בכניעה ללחץ האמריקני. הכל מהלכים שלא יאפשרו לממש את המטרות שעליהן החליטה והכריזה הממשלה – לרסק את חמאס.

אם רה"מ חסר את הנחישות והמנהיגות שהמדינה נזקקת להן ועסוק בגורלו האישי ובהטלת אשם, אולי הגיע הזמן שצמרת הליכוד תבחן חלופה משורותיה. לא מחנה קפלן, לא בני גנץ - אנשי הליכוד עצמם

כבר מבוקר השבת השחורה היה ברור שגם הקריירה הציבורית של בנימין נתניהו הגיעה לסופה. אבל למרות הביקורת החמורה שלי כלפיו, חשבתי שנכון לתת לו להוביל את המאבק עכשיו, למען האחדות. לכן גם שמחתי על ההצטרפות של בני גנץ ושותפיו.

אבל אם ראש הממשלה חסר את הנחישות והמנהיגות שהמדינה נזקקת להן כיום, ועסוק במחשבות על גורלו האישי והטלת האשם על אחרים, אולי הגיע הזמן שצמרת הליכוד תבחן העמדת מנהיגות חלופית משורותיה. לא מחנה קפלן, לא בני גנץ, אלא אנשי הליכוד עצמם. הגיע הזמן שבליכוד יאזרו עוז ויבחנו אם ראש המפלגה שלהם כשיר להוביל אותנו. אולי במקומו יתפוס את עמדת ניווט המערכה צוות מתוכם, עד היום שאחרי.

זה כבר לא משחק כיסאות פוליטי אלא סוגיה קיומית, כי המטרות שהציבה הממשלה – מיטוט חמאס ושחרור החטופים - הן סם חיים עבור המדינה והחברה הישראלית. לכן, את המערכה חייב להוביל מי שמקדיש גם את הרהורי הלילה שלו רק לגורלנו הקולקטיבי.