שלא בטובתנו, כלי ניתוח מהמשפט המנהלי הפך לסיסמה שמאיימת לקרוע אותנו לגזרים. כי במערכה שמתחוללת עכשיו אף צד לא לוקח שבויים ולא טורח לומר אמת, ובקרב על עילת הסבירות משקרים לנו, מטעים ומסיתים ללא מצמוץ. מנצלים את העובדה שמדובר בעילה משפטית מורכבת, שאפילו רבים מעורכי הדין לא בקיאים בה עד הסוף.
נתחיל מהסוף: ראשי המחאה ועוזריהם, אלו מבניהם שאכן מבינים מהי עילת הסבירות, הרכיבו עלילת שווא זדונית במיוחד, שלפיה הצעת החוק הנוכחית תחסל את הדמוקרטיה הישראלית.
מדינת ישראל הייתה דמוקרטיה משגשגת במשך כ-50 שנה, ללא שנעשה שימוש בכלי המשפטי ששמו "עילת הסבירות". היא תישאר דמוקרטית גם אם צמצום עילת הסבירות יחוקק בדיוק כפי שרוצה הקואליציה.
מנגד, הנוסח הנוכחי של הצעת החוק גורף ומרחיק לכת, והקיצוניות שלו לא נחוצה כדי לתקן את הקלקול החמור שנפל מאז שהפך בג"ץ של אהרן ברק את עילת הסבירות למה שאף אחד מעולם לא התכוון אליו: כלי שמאפשר לבית המשפט העליון לשלוט בנו באופן מוחלט ובלעדי. אכן, הדמוקרטיה הישראלית נכה בגלל שימוש מופרז וקיצוני בעילת הסבירות, אבל לא מתקנים קיצוניות בלתי סבירה בבת-דמותה מהצד הנגדי.
הכלים של בג"ץ
חייבים להבין שלרשות בתי המשפט המנהליים, בראשות בג"ץ, עומדים כלים שונים כדי לבחון את תקינות פעולת הרשויות. בין היתר נבחנות עילת האפליה, עילת הסמכות, השרירות, המידתיות ואם הרשות עמדה בכללי הצדק הטבעי. וגם החידוש האחרון - ההשתק השיפוטי שעליו נפסלה כהונת דרעי לשר, שגם הוא לא קשור כלל לעילת הסבירות.
כל הכלים האלו עמדו לרשות בג"ץ לפני עידן אהרן ברק, ויישארו גם אחרי החקיקה החדשה. אלא שביוזמת ברק הוחדרה לחלל המשפט המנהלי, באופן מקיף וקיצוני, השאלה - האם ההחלטות של הממשלה, השר, הפקיד והכנסת חורגות באופן קיצוני ממתחם ההחלטות הסבירות הפוטנציאליות?
באמצעות החידוש הדרמטי הזה הצליחו ברק וממשיכי דרכו להיכנס לתחום ששמור בכל מדינה דמוקרטית לפרלמנט ולממשלה, והוא קביעת המדיניות והנורמות בחברה. ושוב, לא מדובר בסמכות, בשוויון, בשרירות, וגם לא בפגיעה בחופש הביטוי. בעניינים הללו תהיה סמכות לבית המשפט גם אחרי הגבלת עילת הסבירות. מדובר באי-התערבות בית המשפט בהחלטות ובחוקים בעניין גירוש מסתננים בלתי חוקיים מהארץ, או בקביעה של שר שאין להעניק פרס ישראל למי שתומך ב-BDS, ואפילו בענייני סבירות המלחמה בטרור של צה"ל והשב"כ.
כוח נגד רשלנות
חשוב להדגיש עד כמה חשובה עילת הסבירות ככלי משפטי מול העוולות היומיומיות של זרועות הממשל, מרשות האוכלוסין ועד לרשות החשמל. גופי הממשלה לוקים הרבה פעמים בעצלות, ברשלנות ובערלות לב. מולם, זה הכרחי לשמור בידי השופטים את היכולת לקבוע שהחלטה מנהלית מסוימת חורגת ממתחם הסבירות, כדי להגן עלינו.
אבל לא כך כשמדברים על קביעת נורמות חברתיות, מדיניות, פוליטיות. זהו התפקיד של הכנסת ושל הממשלה שנבחרו בידי העם - ולא של קבוצת שופטים, נכבדה ומלומדת ככל שתהיה.
אבל בצדק מצביעים מלומדים מסוימים, שדווקא תומכים בצמצום עילת הסבירות, על הסכנה שטמונה בנוסח שעומד על הפרק. למשל, לפי הנוסח הנוכחי, כל החלטה של פקיד יכולה להיות מסווגת כהחלטת שר, ואז תיפגע קשות יכולת ההתמודדות עם העצלות ועם השרירות של הפקידים. שלא לדבר על פתח להחלטות ולמהלכים מושחתים ועריצים, בענייני מינויים ובכלל.
אלא שהפתרון לכך לא מצוי בהגבלת העילה רק להחלטות מדיניות של הממשלה במליאתה. ומה כששר מקבל החלטת מדיניות ערכית, כמו מניעת פרסי ישראל מאויבי המדינה? כאן נדרש נתיב ביניים, בין ההצעה הנוכחית לבין הביקורת העניינית המושמעת.
לכן נדרשים תבונה וניקיון כפיים של רוב המחוקקים השבוע על מנת למתן את הנוסח הנוכחי, אבל חשוב לא ליפול למלכודת של מי שמאיים עלינו במרד, בטענה השקרית שהחקיקה הנוכחית תוביל לקץ הדמוקרטיה. כי לו האזהרות והאיומים הללו היו נכונים - הרי גם נשיא בית המשפט העליון המנוח משה לנדוי היה אנטי־דמוקרט, וכך גם שופט העליון נעם סולברג ועוד רבים וטובים, שוחרים מובהקים של הדמוקרטיה ושל טוהר המידות, שתמכו ושתומכים בתיקון ובצמצום משמעותי של השימוש בעילת הסבירות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו