כולם מדברים על פשרות, אף אחד לא מדבר על ויתורים

הרפורמה במערכת המשפט נכנסה לפני יומיים לכן השיגור כשאושרה בקריאה ראשונה בכנסת. היא עתידה לחולל מהפכה במערכת המשפט אם וכאשר תאושר בקריאה שנייה ושלישית. עם זאת, הקריאות לפשרה נתקלו בדלת סגורה.

הרטוריקה של הקואליציה והאופוזיציה כאחת תומכת בפשרה, אך האמת רחוקה משם. העצים שעליהם טיפסו הצדדים גבוהים מן הסולמות של נשיא המדינה. לקואליציה יש אינטרס מובהק להגיע לפשרה. כמו שהיא באה, כך הרפורמה גם תלך.

כפי שנוכחנו לדעת אך לא מזמן, שלטון "גוש נתניהו" אינו הכרח. הקואליציה עולה על האופוזיציה בארבעה מנדטים בלבד, וזו אינה משוכה בלתי אפשרית לצליחה. מספיקים חודשים ספורים בלבד של קואליציה אחרת, והרפורמה תבוטל.

חקיקת חוק יסוד החקיקה יגביל את הכנסת לאחר מכן בחקיקת חוקי יסוד, כך שרפורמה נוספת תהיה כמעט בלתי אפשרית. ואז, במה הועילו רוטמן ולוין? נכון, גם המהפכה החוקתית של אהרן ברק לא התחשבה בהסכמה או בתמיכה ציבורית, אלא שכמו שהזהירו שופטים אחרים, הנה היא בסכנת הכחדה.

מבחינת האופוזיציה, או לפחות בקרב דובריה הבולטים, כל פשרה מגונה ונמשלת לחציית התינוק במשפט שלמה. נראה שגם בקרב הגורמים בקואליציה שמעוניינים להידבר, אין לגיטימציה ציבורית לכך. לשיטתם, מוטב שהרפורמה תביא לפגיעה כלכלית, מדינית ובזכויות אדם שאחריהם יתקיים "ונהפוכו".

אלא שזו הנחה שאינה מן ההכרח. העתיד לא נודע, והנבואה לשוטים ניתנה. תיתכן אפשרות שתחזית האימים כלל לא תתממש בשנים הקרובות; שתרווח הדעה בציבור כי הרפורמה לא המיטה עלינו אסון. במקרה כזה הרפורמה תתקבע כמצב מנורמל, הביקורת הציבורית תדעך, ולנבחרי הציבור לא יהיה האינטרס לבטלה.

יתרה מכך, השמירה על הרפורמה תהיה לדבק קואליציוני. בהיעדר אופק מדיני יחלקו המחנות הפוליטיים בשאלת הרפורמה המשפטית, מה שעשוי להקשות על מהפך. בשל אפשרות זו, לא עדיפה הפשרה? התינוק שעליו מוותרת האופוזיציה, ייתכן כי לא יחזור.

מי ימצמץ ראשון

הקושי בפשרה הוא ברור. הוא דורש ויתורים כואבים. הימין, אף זה שמצוי היום באופוזיציה כמו סער וליברמן, חלם על היום שבו נתניהו ישחרר את החבל לשינויים במערכת המשפט, והנה נדרש לוותר עליו; השמאל דגל בשמירה על בג"ץ, שכמו שפרופ' מני מאוטנר הגדיר אותו, סוכן הליברליות המרכזי בישראל - ליברליזם מסוג מסוים. והנה, כוחות המשמר מתבקשים לסגת מן השוחות ההיסטוריות ולשפר עמדות לאחור.

מאוטנר כתב בספריו שאף שבג"ץ של שנות ה־50 צבר הישגים ליברליים משמעותיים, הוא זכה לביקורת ציבורית נמוכה משום שהישגיו זכו להסכמה רחבה, שלא כמו פסיקותיו הליברליות של בג"ץ של שנות האלפיים. מערכת המשפט לא תהיה פסגת השאיפות של פורום קהלת, אך גם לא תוכל להישאר בתצורתה הנוכחית, כפי חזונו של המכון הישראלי לדמוקרטיה.

כמו שכתב בספרו פרשן המקרא והפילוסוף, רבי יצחק עראמה, שחי בספרד בדור הגירוש: "ישמור מימין ומשמאל בכוונותיו, רק שיכוון אל חוט השערה אשר באמצע. לפי שכל אחת מהקצוות הוא הרע, והאמצע לבדו הוא הנכון".