אתם עוד תופתעו מבן גביר, אמר לי אתמול חבר יקר, אדם שאני מאוד מעריך, "הבחור הולך לעבור טרנספורמציה. בתוך שלושה חודשים הוא יחטוף ביקורת מימין על שמאלנות". אמרתי לו שהוא טועה, אבל הוא התעקש. "אמרו אותו הדבר על בנט ותיק הביטחון".
אני מודה שההשוואה הפתיעה אותי. היא מעידה בעיניי על תהליך ההרגלה שבן גביר עבר בציבוריות ובתקשורת הישראליות. בנט אכן נחשב קיצוני לפני שנכנס למשרד הביטחון, אבל איפה הוא ואיפה בן גביר. בנט היה קצין בצבא, יזם הייטק, חבר קבינט ושר (בכמה משרדים) קודם שקיבל לידיו את האחריות לקודש הקודשים.
איתמר בן גביר, לעומתו, הוא מורשע סדרתי בפלילים, עם רקורד של תמיכה בשוליים הקיצוניים ביותר - מיגאל עמיר וברוך גולדשטיין ועד לחלקים הסהרוריים ביותר של נוער הגבעות. התנהלותו בשנה האחרונה, מאז נבחר לכנסת, לא מעידה כי הוא השתנה או התבגר, אלא להפך: לכל מקום שנדרש היה להגיע עם זרנוק של מים, הוא הקפיד להגיע עם פחית של נפט.
אני מאוד מקווה שבן גביר התמתן. התמרכז. נרגע. זה ילמד שהוא הכיר בטעויותיו ושינה מדרכו. איכשהו, אני חושד שזה לא המצב. שהוא מבין שהדרך לצבור את הפופולריות האדירה שהוא נהנה ממנה כעת היא בהצגת פנים נעימות יותר, אלימות פחות. אבל בין שתהליך אמיתי ובין שלא, חובת ההוכחה היא עליו - נדרש ממנו לעמוד בה קודם שיקבל לידיו את האחריות למערכות החיים הרגישות ביותר בארץ.
מדינת ישראל היא נס ברמה גלובלית. מדינה שקמה, התפתחה ושגשגה בניגוד לכל היגיון ועל אף כל קושי אפשרי - איומים ביטחוניים, אתגרים מדיניים, משברים כלכליים, ואפילו תנאי אקלים וקרקע לא פשוטים. מאוסף הלימונים הזה היא ייצרה לימונדה משובחת, שהפכה לשם־דבר בעולם.
היא עשתה זאת משום שהשכילה לפעול בתבונה, בתחכום, בתחבולנות כשנדרש; לא לנופף באקדח, אלא להשתמש בו כשצריך - אבל רק כשצריך. כך נהגו כל ממשלות ישראל, ללא קשר לזהותן הפוליטית. למרות קריאות געוואלד מימין ומשמאל, הן מעולם לא ניהלו מדיניות שוליים.
לראשונה, כיום, יש אפשרות שההיגיון הזה יישבר. לא בגלל האפשרות שתוקם ממשלת ימין שבראשה בנימין נתניהו - שכבר היה כאן ראש ממשלה ונהג כמעט תמיד בהיגיון מדיני ובאחריות ביטחונית - אלא כי היא תידרש להישען לראשונה על מפלגת שוליים לאומנית וקיצונית, שחלקים בה מבקשים לנתץ מוסכמות יסוד רחבות בחברה הישראלית.
ללכת בנתיב המרכזי
אני לא מאלה שסבורים שישראל תקרוס אם זה יקרה. אני רוצה להאמין שמדינת ישראל חזקה ודמוקרטית, ותישאר כזאת. מנגד, כך גם חשבו קולגות שלי בטורקיה כאשר ארדואן עלה לשלטון. חלקם, אגב, נכלאו (ביחד עם גנרלים, שופטים ואחרים שהתנגדו לשלטון) או ברחו מהמדינה - ביחד עם לא מעט צעירים שחיפשו מקום רגוע ושפוי יותר לחיות בו.
עוצמתה של ישראל היתה תמיד באחדותה, בהפיכת הזרמים הפנימיים השונים לאגרוף אחד שיכול לכל אתגר. העוצמה הזאת נסדקה בשנים האחרונות. כדי לשמר אותה נדרשת ישראל להמשיך ללכת בנתיב המרכזי, ולא להתפתות לעקיפות ולקיצורי דרך שעלולים לקלוע אותה לתאונה מסוכנת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו