נעמה שלי,
כשנכנסת לאולם בית המשפט באזיקים, מתיישבת בתוך תא סורגים וסביבך שוטרים המונעים ממני לתת לך יד, אלה היו רגעי השבר הקשים לי ביותר. כל אמא רוצה להגן על הילדה שלה, זה יצר בסיסי שקיים בנו. היכולת הזו נלקחה ממני באכזריות מכיוון שהפכת להיות קלף מיקוח.
נעמה, אי אפשר לתאר עד כמה היה לי כואב להסתכל לך בעיניים ולראות את הבהלה שלך - זה עינוי שקשה לתאר. כמה כואב לא להיות מסוגלת לחבק אותך חזק ולהגיד לך: "תחזיקי מעמד עוד קצת, אני אעשה הכל להוציא אותך מזה, יש מדינה שדואגת לך".
נעמה, כולם ידעו למה את סובלת, רק את ואני היחידות שלא ידענו, לא הבנו ולא קיבלנו תשובות.
לא הבנו מדוע שבועיים לאחר שהחליטו להאשים אותך בשימוש עצמי על גראס שנשכח בתרמיל ולהטיל עלייך קנס כספי, פתאום שינו את החשדות נגדך להברחה ולסחר בסמים. לא הבנו כשהחליטו להעביר אותך לבית מעצר מרוחק ומבודד. לא הבנו כשסירב השופט הרוסי, פעם אחר פעם, לחלופת מעצר בית עם אזיק אלקטרוני ומכתבי ערבות של הבכירים בקהילה היהודית.
לא ידענו וכעסנו מאוד כשהחליטו למנוע ממך שיחות טלפון וקבלת מכתבים. לא ידענו מדוע מסרבים להכניס לך אוכל כשר. לא ידענו מה עומד מאחורי הסירוב להעביר אלייך סידור תפילה לראש השנה וליום הכיפורים. לא ידענו מדוע נדחו דיונים גורליים בעניינך בבית המשפט ונקבעו מחדש בערב ראש השנה ובבוקר יום הכיפורים, היום הקדוש לעם ישראל, כשאת מגיעה אליהם חיוורת ומותשת מהצום.
אני מצטערת, נעמה, שלא ידענו מדוע צוות ההגנה שלך טען טענות והעלה אותך לדוכן העדים, ובאותו הזמן השופט הרוסי שיחק בטלפון שלו וזלזל. את ואני לא ידענו, אבל מתברר שכולם ידעו ולא אמרו לנו.
עכשיו, כשהכל ברור, אני מבטיחה לך, יפתי, שאלחם כלביאה, עם כל חברייך המדהימים בישראל, להוציא אותך משם בזמן קצר.
נעמה, לקחו ממני את האפשרות לחבק אותך, הצלחנו רק להחזיק ידיים דרך הסורגים לכמה שניות.
ניסיתי להעביר לך אנרגיה, רוגע וביטחון ובעיקר הבטחה שנעשה כל מאמץ להחזיר אותך הביתה.