רחובות ריקים בתל אביב // צילום: גדעון מרקוביץ'

רחובות ריקים וגעגועים לדברים קטנים: "בא לי סתם פלאפל"

אזרחי העולם רוצים בחזרה את הדבר החשוב ביותר שנלקח מהם, וזו החירות שלהם • בעוד כמה ימים נשב סביב שולחן הסדר, שכבר זכה לכינוי "ליל הסגר" • היינו עבדים והיה פרעה והיו עשר מכות ופתאום כל אחת מהן נראית כל כך מוחשית - כי את המכה ה־11 קיבלנו כולנו

הכל החל לפני שלושה, אולי ארבעה חודשים, בעיר ווהאן, בירת מחוז חוביי בסין. בשוק המקומי ההומה אדם, רוכש סיני זקן את ארוחת הצהריים שלו. בין פטריות ושאר ירקות, חלקן לא מוכרות ולא מזוהות, בין תרופות פלא לבעלי חיים, חלקם מתים רובם חיים, בוחר הגיבור הסיני האלמוני שלנו, מכל המוטל על הדוכן, דווקא בחיה הכי פחות מעוררת תיאבון: יצור שרבים במערב לא מכירים, פנגולין, שבאופן רשמי אסור במכירה בשוק המקומי. לכן ייתכן שבמקום זאת דווקא בחר לאכול עטלף. 

כך או כך, הוא יגיע הביתה רעב ומרוצה. הוא יכין לעצמו את הפנגולין או העטלף, יתענג על סעודתו, וימות זמן קצר אחר כך. אף שאנחנו, אזרחי העולם, לא הוזמנו לאותה ארוחה, הרי שאנחנו משלמים את החשבון מבלי לדעת מה יהיה גובהו. המחיר הבריאותי, הכלכלי, החברתי ואפילו המדיני יהיה גבוה עד מאוד. תחשבו מספר. תוסיפו כמה אפסים. פתאום אנשים מבינים שאנחנו כבר היום, עוד לפני סוף המשבר הגלובלי, חיים את העולם של מחר. ועוד חשבנו שראינו הכל. 

לסינים לקח זמן להבין את גודל האסון. היה רופא צעיר מקומי שטיפל באינסוף חולים והבין שמשהו קורה, שיש כנראה נגיף שהעולם טרם הכיר. מותו - מהנגיף - גרם לאבל בכל רחבי סין, ואפילו השלטונות נאלצו להתנצל על כך שהתעלמו מהפצרותיו כאשר הזהיר אותם - לשווא - שהעניינים יוצאים משליטה. אך עד שהסינים התעשתו, הנגיף שלנו כבר החליט לצאת למסע חובק עולם. בסוף השבוע הזה הגיע לנדבק המיליון שלו ואף מעבר לו. יש לו עכשיו נדבקים ב־200 מדינות וטריטוריות! 

חוף ת"א ריק // צילום: גדעון מרקוביץ'
חוף ת"א ריק // צילום: גדעון מרקוביץ'

דור שלם שקרא על מגיפות רק בספרים, מגיפת השפעת הספרדית ב־1918 או הדבר של אלבר קאמי או המגיפה שהיכתה את הקיסר מרקוס אורליוס במאה השנייה - לא האמין שב־2020 מפיק עדיין העולם/הטבע/האל (תבחרו אתם על פי אמונתכם) סרטי אימה שכאלה. האדם, שחשב בשיא צניעותו שהוא מעל לכל, הופך פתאום ליצור פגיע ומבוהל, המחפש הגנה מ־19־COVID, המחלה הקשה שנגרמת מהנגיף, שמצליח להתפשט במהירות אדירה. מסיכות בפסח? היינו מעדיפים רק בפורים. אבל זה כבר לא באמת תלוי בנו. 

יש לקוות שהמגיפה תיעלם במהרה, גם אם זה לא יקרה מחר. וכולם יודעים שהעולם של היום, שבו אנחנו חיים, יכול להיות מאוד קשה ומאוד תובעני. כל החלטה שאותה יקבל מנהיג תתקבל בביקורת: יחליט על הסגר - הרס את הכלכלה. יאפשר לצאת - הרג אנשים. לכן רואים מדינות כמו בריטניה ויפן מתנהלות ומשנות מדיניות תוך כדי התקדמות המגיפה. הקורונה הוא אירוע חסר תקדים לאנושות בתקופה שלנו, באופן בינלאומי Force Majeure, לכן מצופה מהמנהיגים לקבל החלטות ולא לפחד מביקורת.

ואפרופו ביקורת. אולפני הטלוויזיה בעולם נראים בדיוק אותו הדבר. מתארחים מומחים הסותרים לעיתים זה את זה. ומה שטוב ליום אחד לא בהכרח טוב ליום השני. והרשת כהרגלה תורמת את מנת הפייק היומי. פעם תרופה זו יעילה ופעם יש חיסון ופעם סין אשמה ופעם בכלל מדינה אחרת. הילדים יצאו לחופש הגדול ללא חוגים וללא מטפלת. אין מורה לפסנתר ואין משחקי כדורגל. כל השפע הזה שהיה לנו ולא ידענו להעריך יצא לחופשה והותיר אותנו המומים ומעריכים.

קורונה בצרפת // צילום: איי. פי
קורונה בצרפת // צילום: איי. פי

אבל בעיקר אנחנו מבינים גם את המגבלות של כל כך הרבה דברים שנראו לנו יציבים ובטוחים. פתאום מדינות אסיה מדהימות אותנו ברמת המוכנות וההתנהלות שלהן לעומת אירופה השוקעת במצולות עם איחוד אירופי שהציג הכל, חוץ מקוהרנטיות וסולידריות בין החברות. פתאום נאט"ו נראה גוף כל כך חסר אונים ואפילו מיותר. אך יותר מכל, אנחנו רואים איך בבת אחת תעשיות שלמות - התעופה, למשל - קורסות כאשר נגיף בלתי מוכר מפתיע את האנושות. מנגד, אפשר לשאוב עידוד מכך שהעולם, לרגע אחד, יודע גם להתאחד מעל המחלוקות. 

עוד בנושא:

 

CNN, BBC ו-EURONEWS מאחדים כוחות במאבק בקורונה

 

חיל האוויר פתח דרייב אין ראשון לבדיקות קורונה

 

איטליה: יותר מ-10,000 מתו מקורונה

 

את הציבור כעת בעולם כולו לא ממש מעניינים כל כך הרבה נושאים שפעם היו על סדר היום. היום - רק המגיפה את אזרחי העולם מעניינת. הם רוצים בחזרה את הדבר החשוב ביותר שנלקח מהם, וזו החירות שלהם. סתם לצאת מהבית. ה"סתם" הפך למותג. אולי היינו צריכים גם את זה כדי להעריך.

בעוד כמה ימים נשב סביב שולחן הסדר, שכבר זכה לכינוי "ליל הסגר". את אמא שלי ובתי הגדולה אראה רק דרך מסך ואחבק בחוזקה את אשתי ושלושת ילדיי ואספר להם שפעם, מזמן, היינו עבדים והיה פרעה והיו עשר מכות. ופתאום כל אחת מהן נראית כל כך מוחשית - כי את המכה ה־11 קיבלנו כולנו.

אבל למרות החולה המיליון, או לכבודו, נסיים בטון אופטימי: בסין וגם בדרום קוריאה, שם היכתה המגיפה באופן קשה ביותר, החיים שבים למסלולם והעקומה שוטחה. זה מוכיח שאת נגיף הקורונה נשרוד. יהיו מתים, ייגבה מחיר, אבל האנושות תשרוד. "הפן הרוחני של הקורונה הוא הרעיון שגם לשלטון האנושי יש גבול", אומר הפילוסוף הישראלי־צרפתי שמואל טריגנו בראיון לד"ר רונה טאוזינגר המתפרסם היום במוסף "ישראל היום". נגיף הקורונה מחסל אולי את הגלובליזציה, אבל אולי יביא לנו ערך שכבר שכחנו מהו: צניעות. אנחנו כולנו נתגבר. נצא מחוזקים יותר, והלוואי שגם צנועים יותר. שבת שלום. 



 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...