אחד באפריל היה אתמול, ואני כל כך קיוויתי שהכל ייגמר בזה שיודיעו שמדובר בבדיחה גרועה. אבל לא, הקורונה נשארת, טראמפ נשאר ובר סימן טוב איתנו לנצח.
מצד שני, לא יודע אם שמתם לב, כולם נורא נחמדים פתאום. בעיקר אלה שעונים בטלפון. אולי כי הם המאושרים שעדיין עובדים, לעומת כל השאר. החלוקה המעמדית ברורה מאוד עכשיו במדינת תל אביב. יש כאלה שיוצאים בבוקר עם הכלב (אלה הרוב), ויש מאושרים שנכנסים לאוטו ונוסעים לעבודה.

אנחנו מסתכלים עליהם, על העובדים, משפילים מבט למדרכה וממשיכים לא לעשות כלום עם הכלב. לפחות הוא עושה משהו, הכלב. אנחנו אוספים את מה שעשה, ואת שארית הכבוד העצמי שלנו, וחוזרים הביתה לעשות "כלום" שונה. לא מדויק, כי אני למשל פיתחתי יחסים מיוחדים עם המכונה לשטיפת כלים. ניקוי הכלים הוא הדבר הכי פרודוקטיבי שאני עושה בחודש האחרון, והמחשבה שהמכונה תתקלקל מחרידה אותי. היא גם מבינה אותי הכי טוב, ואם היא תתקלקל אני לא יודע מה אני אעשה. בעצם, כן יודע - אני אעשה "כלום" אחר.
עכשיו גם נהיה מסובך כי החמירו את התקנות. למשל, אי אפשר לצאת עם יותר מילד אחד לטיול באותו זמן. סוג של "בחירתה של סופי". לעומת זאת, אני כן יכול לקחת את שני הילדים לברית מילה שהיא מוחרגת. בתנאי, כמובן, שאנחנו שומרים על מרחק של שני מטר מהקהל. רק על הברית עצמה זה קצת מקשה. איך אפשר לחתוך עורלה ממרחק של שני מטר? כמה טוב הם רואים, המוהלים האלה? ובעיקר, מאיפה הם הגיעו לברית?...
עוד בנושא:
CNN, BBC ו-EURONEWS מאחדים כוחות במאבק בקורונה
חיל האוויר פתח דרייב אין ראשון לבדיקות קורונה
איטליה: יותר מ-10,000 מתו מקורונה
אפרופו מפגשים, אתמול הילד פגש בחצר המשותפת של הבניין ילד חמוד והתחיל לשחק איתו. לא יכולתי שלא לשים לב שלילד יש מבטא ושקוראים לו פאולו. "מאיפה הגעתם לארץ?" שאלתי בנימוס. "מאיטליה", ענה פאולו. "איזה יופי", אמרתי והרחקתי את הילד חמישה מטר שמאלה. "מאיפה באיטליה?" "כפר קטן בצפון", אמר פאולו והשתעל קלות. "להתראות, פאולו", אמרתי ולקחתי את הילד מייד הביתה. "למה הולכים?" שאל הילד הפרטי. "חייבים לרחוץ ידיים ואת שאר הגוף", אמרתי, הכנסתי את הילד למקלחת וחיטאתי את כל החיידקים שנשרו מהילד האיטלקי החמוד. כן, הפכתי לגזען קטן בכל מה שקשור לאיטליה. אני, הליברל השמאלן אוהב האדם הגדול, הפכתי לחיה מפוחדת שמבחינה בין אנשים לפי מבטאים.
אבל בואו נודה שהרגע הכי קשה ביום הוא הרגע שבו המורה מיכל שולחת את משימות הלמידה מרחוק לילד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו