מועדים לשמחה וחול המועד שמח. זוכרים שפעם זה היה חו"ל המועד? כלומר כולם היו בחו"ל עד שתם המועד, ומי שלא טס - קיטר בכינרת? אוי, כמה שאנחנו מתגעגעים לקטר בכינרת. כמה שאנחנו מתגעגעים לקטר בכלל... איפה הזמנים שאנחנו, השמאלנים, ישבנו בבתי קפה והרבצנו את הדיאלוג הידוע "המדינה זבל הכל על הפנים", זוכרים? עכשיו אנחנו עומדים על המרפסות, מוחאים כפיים ותולים בסלון פוסטרים של פרופ' ברבש. ורק מחכים לחנינה, כלומר ליציאה.
היו תקופות שבהן "יציאה" היתה משהו פרטי נורא, עכשיו כולנו מדברים על "תכנון היציאה", מתגעגעים לקרוס מעבודה, מתאווים להיתקע בפקקים, מתים לצאת לחיים אפילו אם קצת נמות מזה, העיקר לצאת לחופשי.
ולא שלא קורים דברים מרתקים בבית גם אחרי חודש. אני, למשל, שצמוד למדיח הכלים מתחילת המלחמה, גיליתי אתמול שיש תוכנית של 40 דקות בלבד, ולא שעה וחצי כמו שהפעלתי בעשור האחרון - והכלים יוצאים מבריקים! התרגשתי עד דמעות! רצתי לחפש את אורלי, אבל היא לא היתה בבית. יצאה לחצר המשותפת בשכונה. מצאתי אותה ליד המקלט, משגיחה על הילד.
זה לא היה הילד שלנו, זה היה ילד בן 35 שעשה טאי־צ'י על יד המקלט השכונתי במכנסיים מאוד קצרים ובלי חולצה. אורלי שמרה שהוא לא ייפול. הבנתי שהסיפור של המדיח לא ישרת את הגבריות שלי ברגע הזה, והחלטתי להישאר לעזור לה לשמור על ה"ילד". לא יכולתי שלא לשים לב לשיער היפה והמעוצב שלו. איפה הוא מסתפר בימים אלה, הילד? אצלי, אולי בגלל ששכבת האוזון הבריאה, הכל גדל נורא במהירות.
למשל, גיליתי שהגבות שלי מגיעות למכולת עשר דקות לפניי מרוב שהן מתפתחות יפה. ואני אחסוך לכם את מה שמתרחש באזור האוזניים שלי. סדום ועמורה. אפרופו מורה - הרעיון הנפלא, הנשגב והמעולה של ביטול החופש הגדול כנראה יושמד על ידי ארגון המורות, שום חיידק לא יצליח להזיז את המורות (ושני המורים) ששנים עבדו חצי בהתנדבות. אבל אפשר לפנטז על ביטול החופש הגדול, כמו שאפשר לפנטז על נסיעה לחו"ל בחגים או לפחות על איזה צימר בצפון. ואפשר לקחת את אורלי הביתה, שתפסיק לפנטז.
אני פה למענה ובשבילה. עם הגבות שגדלו, עם השיער שמתפזר לכל עבר ועם הפתעה: VOD של פרופ' ברבש - ספיישל חגים עם שקפים כיד המלך, כולל סיפור לפני השינה - אגדת העם הידועה "שמלה אדומה ושתי בדיקות". כי אני, חברים, הולך עד הסוף בשביל האישה שלי!