שכונה במחלוקת: בשייח' ג'ראח מתכוננים לכל תרחיש

עם רדת החשכה בשכונת שמעון הצדיק בירושלים, הצטופפו עשרות נערים בחצר המאולתרת מאחורי ביתו של טל ישובייב, מנסים להפעיל פרוג'קטור שמישהו ארגן ולחבר אותו לגנרטור המטרטר.

בתוך הבית נערים מנסים לאלתר לאור נרות איזו ארוחת ערב, לקראת המהומה שצפויה להתחיל כשהתושבים הערבים וסייעניהם ינסו להתסיס שוב את השטח, ולהתעמת עם השוטרים הרבים שהגיעו לאבטח את הלשכה הפרלמנטרית  למעשה, אוהל גזיבו עם שולחנות מתקפלים וכיסאות פלסטיק - שהקים איתמר בן גביר.

מאז השריפה בשבת אין אור בבית. קצר חשמלי שעדיין לא הצליחו לתקן נוצר כתוצאה מהדליקה שהבעירו ערבים כשהשליכו בקבוק תבערה על הגג, שהביאה לשריפתו ולחדירת אש לתוך המבנה בדיוק במקום שבו ניצב הלול שבו ישנה מדי לילה בתם התינוקת בת השנה וחצי.

חלק מהגג שקרס מהאש נמצא עדיין בתוך לול התינוקת. זה המראה הראשון שנגלה לעיניהם כאשר שבו הביתה במוצאי שבת. מחוץ לבית חונה הרכב, שרוף ומפוחם כולו. זו הפעם התשיעית שערבים מציתים את רכב שכנם היהודי, נוכחות שבה הם לא מוכנים להכיר אף שהנכס שייך ליהודים.  גם הבית הסמוך שייך ליהודים, אולם ערבים גרים בו למרות צו בית משפט לפינוים.

בני משפחת ישובייב גרים לבד באזור. משפחה יהודית אחת מוקפת ערבים. שאר תושביה היהודים של השכונה, 18 משפחות, גרים במתחם אחר מרוחק מעט. עבור ישובייב אין דבר כזה להסתובב בשכונה, ללכת למכולת, או לעשות סיבוב עם הילדה בעגלה. מהאוטו לבית ומהבית לאוטו. לא בטוח פה, אף על פי שבניגוד לרושם, שייח' ג'ראח, כפי שמכנים אותה ערביי המקום, אינה עיר ערבית או מחנה פליטים אלא שכונה בלב ירושלים. תושביה חולקים אותה תחנת רכבת קלה עם עשרות אלפי יהודים משכונות שנמצאות במרחק הליכה קצר ממנה.

היינו בסרט הזה

במהלך היום הפך האזור, שבדרך כלל שומם ושקט, למקום הומה אדם. אחרי שפונה לילה קודם פינוי אלים וכוחני על ידי המשטרה, הקים איתמר בן גביר שוב את הגזיבו הכחול שלו, כשחברי כנסת מהאופוזיציה מגיחים לביקור חיזוק והזדהות. ברגע שיציבו פה אבטחה של שוטרים באופן קבוע אני זז מפה, הבהיר. עד כה המשטרה מסרבת. גם בפעם הקודמת סירבה, בסוף נכנעה. בן-גביר דורש שני שוטרים שיאבטחו את המקום. כל עוד הוא שם צריכים למעלה מ-60. מה שההיגיון לא יעשה, תעשה אולי המתמטיקה.

אחרי יממה שקטה, בשעות הערב הדריכות גוברת. השוטרים חוסמים את הגישה לאוהל של בן גביר, כשמאחורי המחסומים הולך וגדל מספר התושבים הערבים שמתאספים לאט־לאט במקום. גם אמבולנסים של הסהר האדום כבר ממתינים. פחות בשביל הפצועים, יותר בשביל הצלמים. גם התקשורת הזרה כאן בהמוניה, מחכה לאקשן. הערבים המקומיים לא צריכים את בן גביר או את ישובייב כדי להצית את האזור. אם לא הם, התוקפנות היתה מופנית לשכונות הסמוכות או לפוקדי תחנת הרכבת. גם בסרט הזה הרי כבר היינו.