"אני ידעתי כל הזמן שאני יהודייה גאה", אומרת חנה גופרית בחיוך, ולרגע נדמה שהאישה בת ה-90 חוזרת להיות חנצ'קה בת ה-6.
הילדה הפולניה מהעיירה ביאלה ראווסקה ששרדה בכל דרך בתקופה של גרמניה הנאצית. "לא משנה שזרקו אותי מבית הספר, או שהתחבאתי בבור עם חזירים, או בארון של משפחה של פולנים. כל הזמן ידעתי שאני יהודייה גאה. הפכתי את עצמי לפרפר, נופפתי בכנפיים ועליתי למעלה. ואף אחד לא ידע שזו אני, חנצ'קה, מסתכלת על כולם מלמעלה. רק בזכות זה אני כאן כדי לספר לדורות הבאים על השואה".
היא יושבת עכשיו במרכז הסלון בתל אביב מול בכירי המשק הישראלי, במסגרת "זיכרון בסלון" וביוזמת אשת העסקים והיזמית יסמין לוקץ'. נוגעת בנימי נפשו של כל אחד מהנוכחים. בין שלל השרשראות על צווארה, שרשרת דסקית של שורדי הנובה זועקת זעקה שקטה. מאז ה-7 באוקטובר היא משתפת בסיפורה גם בפני שורדי הטבח ביישובי העוטף וניצולי הנובה, כדי לתת את התקווה שאפשר לקום גם כשהאדמה נשמטת תחת הרגליים.
"לפני כמה חודשים מצאתי את עצמי יושבת עם ילדה מפונה מהעוטף, שסיפרה שהיא התחבאה בארון, כמוני. אמרתי לה שגם אני ניצלתי כי הסתתרתי בארון. אבל אני הסתתרתי בארון של זרים, ואני כל כך שמחה בשבילה שהיא הסתתרה בארון שבו היו בגדים של אמא שלה, עם הריח של אמא, התחושה של אמא. ובלב אני לא מבינה איך דבר כזה קורה שוב, בישראל של 2023".
במשך שנים היא לא דיברה. התביישה בגלותה מול הצברים שהקימו את המדינה. עד שלפני כמה שנים נתבקשה ללוות משלחת למחנות בפולין, וכשנתנה עדות בטרבלינקה הבינה שמצאה את ייעודה, והחלה להשתתף באירועי "זיכרון בסלון". ספרה הביוגרפי "רציתי לעוף כמו פרפר" שנכתב על ידי נעמי מורגנשטרן תורגם לכמה שפות ומופץ בארץ ובעולם.
"אחרי הדור האחרון, אני מעבירה את הדגל לכל אחד מכם", פונה חנה אל הנוכחים בחיוך. "שיזכרו לעשות זיכרון בסלון, כי תמיד יש מי שיספר. ואם אין, יש את הדור הבא, ואת הספר".
יסמין לוקץ' מניחה את ידה על זו של חנה. למרות שחלק ממשפחתה ניצולי שואה, היא לא שמעה מעולם את זיכרונותיה של סבתא. "מלבד תמונה שהייתה לסבתא שלי עם אחותה, היא לא סיפרה לנו שום דבר על השואה", תספר בכאב. "והיום אני מבינה כמה חשוב להעביר את המסורת ואת הזיכרון".
יסמין מקפידה לקיים מפגשי "זיכרון בסלון" עוד מהימים בהם חיה בארה"ב, וממשיכה את המסורת בישראל. "זו חובה ומסורת לדבר על השואה, ויגיע יום שבו לא נוכל לשמוע עוד מהשורדים עצמם. הייתי בהיכל הזיכרון, והסבירו לנו שההיכל קם כשהורים שכולים ממלחמת יום כיפור דאגו שלא יהיה מי יזכור את בנם אחרי שהם ילכו לעולמם.
"אז מי ידבר על 6 מיליון איש שהוריהם לא כאן, כשלא יישארו ניצולים? האחריות הזו מוטלת עלינו, לקחת את הסיפורים של הדור השני והשלישי, ולהעביר אותם הלאה. בשנים האחרונות יותר סלונים ועדויות מגיעים למקומות העבודה, והאינטימיות הולכת לאיבוד. והמסורת הרי עוברת בבית. כמו שסדר פסח עורכים בבית, ללא קשר לסדר שנערך בגן או בבית הספר, זיכרון השואה צריך לעבור בבית".
מיזם "זיכרון בסלון" נועד להפגיש שורדי שואה עם הציבור באווירה אינטימית של סלון ביתם. לדבריה של מורן ציפר גולדנברג, מנכ"לית משותפת יחד עם מיכל ליפמן, המגזר העסקי כבר יודע להוביל זיכרון בסלון בתוך הארגון. "המפגש הזה נועד לחבר מנהיגים ומנהיגות של המשק לרעיון שהזיכרון לא יכול להישאר טקסי או מוסדי בלבד. הוא צריך להיות אישי, חי, להתרחש גם בסלון הביתי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו