הם עברו חטיפה, אלימות, הרעבה, הפצצות, התעללות מסוג כזה או אחר, וברוב המקרים - גם כזה וגם אחר. השובים עשו להם ואמרו להם את הדברים הנוראים ביותר: שלמדינת ישראל לא אכפת מהם, שרוצים אותם מתים, שיהרגו את עצמם וזהו.
צילמו אותם המון. אמא שלי, חנה, סיפרה לי על הסרטון שלה מהשבי שפרץ לשידור בישראל בנובמבר 23'. העירו אותה בגסות בארבע לפנות בוקר, ובאיום שלא משתמע לשני פנים אמרו לה: 'דברי!'.
היו דברים שאמרו לה לומר, אבל היו גם דברים שרצתה לומר, כי הבינה שאולי זה הדבר היחיד שנשמע ממנה. היא אמרה שרוצה הביתה, שהיא מתגעגעת, שזה לא המקום שלה ופנתה לאיש שידעה שהכוח אצלו - ראש הממשלה. אמא שלי חזרה מהשבי אחרי 49 ימים ארוכים מדי, אבל החיים לא חזרו אליה והיא נפטרה כתוצאה מהשלכות השבי.
מתייצבים מול המצלמות
קית' סיגל, טל שהם, ירדן ביבס ואלי שרעבי הושבו אלינו כעבור 500 ימי התעללות בקירוב, בהסכם מציל חיים, והבינו שהם חייבים להמשיך להילחם על חבריהם, שעבורם המלחמה לא נגמרה. הם מתייצבים מול טראמפ, מול מצלמות הטלוויזיה, מול פנסי תאורה בוהקים ומספרים על הזוועות. על השלשלאות, על אובדן יכולת התנועה, על הרעב הקיצוני, על האקטים המשפילים, על התעללות מינית ונפשית.
הם יצאו מהשבי, אבל אימת השבי לא עזבה אותם. הם גילו שאין באמת מי שדואג להשבת החטופים ולכן מייד "עולים על מדים" ומתגייסים בעצמם למאבק להפסקת ההתעללות באחרים. אלי שרעבי, שאיבד את אשתו ובנותיו, מנסה להציל את אלון אהל, שלו דאג כמו בן נוסף. ירדן ביבס נלחם על דוד קוניו חברו מילדות, קית' סיגל נאלץ להשאיר מאחור את מתן אנגרסט וטל שהם, ישב מול הוריהם של אביתר דוד וגיא גלבוע־דלאל, וסיפר על הניסיון להיות עבורם דמות בוגרת ותומכת בתנאים הקשים ביותר.
כבת למשפחות החטופים, ההתגייסות המיידית הזו למאבק כל כך ברורה לי ואני מלאת הערכה והשתאות עליה. כאשת מקצוע בתחום בריאות הנפש, כל מה שהייתי רוצה לתת לשבים הוא מרחב בטוח של זמן ומקום. זמן לעכל את הדברים בקצב שנכון להם, מקום שבו כל מה שיצטרכו לדאוג לו זה רק לשלומם, לנפשם, לשיקום ולהחלמה. אחרי 500 ימים ששום צורך שלהם לא סופק, גם כשהם חוזרים מהשבי הם לא באמת יכולים להיות קשובים לקצב שנכון להם.
לראות טלוויזיה במנהרה
השבים חוו על בשרם הפקרה. האם הממשלה והעומד בראשה באמת עשו ועושים הכל כדי לשחרר את החטופים? - הם מגלים את האמת הקשה: התשובה היא לא.
השבים ממלאים את הוואקום שמותירה הנהגה חלולה, שמציעה להם, במקרה הטוב, אמפתיה - אך לא לקיחת אחריות אמיתית ולא מעשים שיביאו את הסיוט שלהם ושל כולנו אל סופו.
השבים ממלאים את הוואקום שמותירה הנהגה חלולה, שמציעה להם, במקרה הטוב, אמפתיה - אך לא לקיחת אחריות אמיתית
כבר 543 ימים, 59 חטופים מופקרים במנהרות חמאס בעזה. ממשלת ישראל חתמה על הסכם טראמפ וכבר חודש מפירה אותו, רק כדי לא להצהיר על סיום המלחמה. נתניהו מדבר על מו"מ תחת אש, אבל לחץ צבאי לא השיב חטופים. הוא רק הורג אותם, והמשך המלחמה גם לא משיב את השקט לעורף הישראלי כשחצי מדינה כל יום בממ"ד.
המאבק של כולנו להשבת החטופים הוא המעשה המוסרי, הערכי, הסולידרי - זה מה שעושים השבים וזה מה שנדרש מכולנו לעשות, ובפרט מההנהגה שלנו.
הכותבת היא אחותו של אלעד קציר ז"ל, שנרצח בשבי חמאס. אמה חנה שוחררה אחרי 49 ימים ונפטרה כתוצאה מהשלכות השבי. אביה, רמי קציר ז"ל, נרצח בניר עוז
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו