התושבת הוותיקה משתולה חוזרת לביתה בצפון: "החלטתי שאני לא מפחדת"

"זאת המלחמה הראשונה שבה התפניתי מהבית", מספרת רותי חובב (81), ממקימות מושב שתולה. שניים מארבעת ילדיה גרים במושב. 35 שנים עבדה בחינוך לגיל הרך, לאחר מכן עזבה והחלה ליצור וללמד קרמיקה, אהבתה השנייה. כשפונתה יחד עם הקהילה למלון בנוף הגליל, לקחה איתה את מיקה, כלבתה האהובה בת ה־14.5.

כיום רותי מחלקת את השבוע בין המלון לביתה במושב. כשהיא בבית היא מנקה ומסדרת, מתכוננת לחזור. כשהגיעה הביתה בפעם הראשונה, חשכו עיניה: "התריסים עפו מהדף ההפצצות וחולדות עשו שמות בבית. "החולדות הן בעיה אמיתית: בבתים מראש הנקרה ועד החרמון יש מכת חולדות מזעזעת. הן עשו צרכים על המזרנים, על הספות. הכל צריך לזרוק ולהחליף, כי אף אחד לא יישן על זה, זה הרבה מאוד כסף ונצטרך להתמודד עם זה".

"המדינה מבטיחה 15 אלף שקל לכל מבוגר שיחזור הביתה עד תחילת החודש. מה אני אמורה לעשות עם זה? אני צריכה להחליף ספות, תריסים, מזרנים. בגלל שאני רק אחת בבית - הכסף לא מספיק. אבל אם אני צריכה להחליף מקרר או טלוויזיה, זה משנה כמה אנשים גרים בבית? היה שמאי ותיעד וצילם. אני לא יודעת אם יכסו את הנזקים מההדף או שגם זה כלול ב־15 אלף. זה בכלל לא הוגן".

הצעירים מתנדבים

רותי כועסת, אבל מתרככת כשהיא מספרת על חבורת צעירים מעמותת "לב אחד" שעזרו לה לשקם את ההריסות. "החבר'ה הצעירים שבאו להתנדב שינו את פני המושב. הם גזמו את כל העשבים שגדלו פרא, קוצים שצמחו על המדרכות, ממש כאב הלב לראות את זה. הצעירים האלה התחילו להחזיר את המושב למה שהיה לפני המלחמה. זה היה מושב לתפארת.

"החבר'ה האלה חידשו לי את הגינה עד שהפכה לפינת גן עדן. קניתי שתילים כמו אמנון ותמר ולוע הארי, והחלק של הפרחים העונתיים חזר למה שהיה פעם. העצים זה סיפור אחר, כי לא השקו אותם במהלך כל הקיץ, וחלקם, כמו עץ השסק הגדול, התייבשו ומתו. אין מה לעשות, צריך לעקור אותו. יש לי עצים שאני מאוד־מאוד אוהבת, כמו עץ שעועית הגלידה או עץ הצימוקים היפני. הייתי חברה בעמותה לפירות אקזוטיים, ושם הכרתי עצים שהרבה אנשים לא מכירים". 

קשה לקבוע עם רותי, היא עסוקה מאוד. "אני בת 81, הולכת בקושי עם הליכון, אבל המוח שלי בן 40, ואני עובדת הרבה בנושא ההתנדבות. אספתי יותר מ־20 קבוצות מתנדבים, ואני מעבירה מידע בין הקבוצות. זה לא פשוט בכלל ולכן אני מאוד עסוקה. לקחתי על עצמי את נושא החוגים למפונים במלון. עם ישראל במלוא תפארתו מתגלה בנושא זה".

מפחדים מחדירות

לאורך כל תקופת המלחמה נותרו במושב אנשי כיתת הכוננות ובעלי הלולים שטיפלו בתרנגולות. לכן גם עכשיו, לפני שהתושבים חזרו למושב, רותי לא לבד בלילות שבהם היא ישנה בביתה. מתי יחזרו שאר התושבים? "כרגע אף אחד לא רוצה לחזור בגלל האיום הביטחוני. כל הסיפורים שצה"ל שולט - לא משכנעים אף אחד. הרבה רוצים לחזור אבל פוחדים. הרבה הודיעו מראש שלא יחזרו לשתולה, בייחוד המבוגרים. אני גם מתלבטת אם ללכת לדיור מוגן, מה שיותר מתאים לי, או לחזור לבד הביתה.

"מה שמפחיד אנשים בעיקר זה לא הפגזים, אלא חדירות. אם יש צל של חשש לחדירה - אף אחד לא יחזור, בטח לא משפחות עם ילדים. אף אחד לא יפקיר את הילדים שלו לגורל הזה. ראיתי את הסרטון על קבוצה קטנה של ישראלים שנכנסה לכפר הלבנוני ואף אחד לא עצר אותם בדרך. הם הסתובבו שם וחזרו. כמו שהם עשו את זה - גם המחבלים יכולים לעשות את זה. לפני המלחמה היתה גדר חשמלית ואף אחד לא היה יכול לגעת בגדר בלי שצה"ל יידע.

"שואלים אותי אם אני לא פוחדת להישאר לישון שם בלילה. אני לא מפחדת כי החלטתי שאני לא מפחדת. שמעתי הרצאה בזום על הכוח שבמוח - זה עניין של החלטה. אז אני נכנסת לאוטו, שומעת שירים עבריים שאני כל כך אוהבת ונוסעת הביתה".