אחוות בנות הזוג השכולות: "היא יודעת מה זה לאבד את כל העולם שלך"

יובל ואדר הן שתי חברות שהכירו בנסיבות מצערות במיוחד - שני בני הזוג שלהן נפלו באותה התקרית, באותה שבת שחורה.

סמ"ר עמית מוסט וסמל אמיר לביא לא הכירו אחד את השני, אבל שניהם היו יחד במוצב סופה במתקפת 7.10. לאחר שאמיר נפצע במהלך הלחימה יחד עם לוחמים נוספים, עמית, יחד עם חובש אחר - הגיעו על מנת לטפל בשניים תחת הירי המאסיבי. כל השישה נפלו יחדיו באותה התקרית.

"כשעמית נהרג הרגשתי שממש איבדתי את עצמי", מספרת אדר ל"ישראל היום", "הרגשתי הכי לבד בעולם ושאף אחד לא מבין אותי, ולא יודע מה זה לאבד את אהבת חייו. לכן, כששמעתי מאמא של עמית שגם לאמיר הייתה בת זוג, בשם יובל - ידעתי שאני חייבת ליצור איתה קשר".

אדר מספרת כי פנתה אל יובל מתוך תקווה שהיא, יותר מכולם, תוכל להבין אותה. "חשבתי שאולי בזכותה אני ארגיש טיפה פחות לבד. באותו יום שלחתי לה הודעה באינסטגרם, ומאז עקבנו אחת אחרי השניה ודיברנו. בהמשך נפגשנו באירועים של עמותת 'הותיר אחריו חבר.ה' והקשר נעשה יותר עמוק", היא מספרת כעת, "ממש ממש התחברנו".

את מרגישה שמדובר בקשר מסוג אחר?

"אני מרגישה שהקשר עם יובל הוא מיוחד וממש לא מובן מאליו", מודה אדר, "זה כאילו שעמית ואמיר שלחו אותנו אחת אל השנייה - ורצו שניפגש", היא אומרת. "אני מרגישה שהיא הכי מבינה אותי בעולם, אפילו בלי להתאמץ. היא יודעת בדיוק מה עובר עליי ומה זה לאבד את כל העולם שלך - וגם התהליך שלנו באבל הוא מאוד דומה, אז זה מקל לדעת שיש מישהו לצידך, שתומך ומכיל את מה שאת עוברת".

אלא שלא רק שמדובר באבל משותף - מדובר גם ממש באותו המקרה. "כשהתחלנו להבין ולחקור מה קרה באותו בוקר, הבנתי שהגיעו לטפל באמיר לוחמים מהסיירת, וזכרתי בקטנה את השמות שלהם - אבל לא חשבתי או בדקתי בכלל אם יש להם בנות זוג", אומרת יובל. "כשאדר פנתה אליי באינסטגרם, הבנתי שזה חיבור שונה, כי העובדה שהם נפלו ביחד באותו חדר - בן רגע יצרה בינינו חיבור שאי אפשר להסביר, כמו שותפות גורל".

לדברי יובל, העובדה ששני בני הזוג שלהן היו יחד ברגעיהם האחרונים, יוצרת תחושה של שותפות. "אדר היא היחידה שבאמת מבינה אותי. ואנחנו עכשיו כאן, צריכות להמשיך את החיים האלה בלעדיהם - זה יצר קשר שאי אפשר להסביר במילים, זה הבסיס לשותפות גורל המטורפת שיש בינינו, ואני בטוחה שאדר תלווה אותי לכל החיים".

השיחה האחרונה

הפעם האחרונה שיובל דיברה עם אמיר, הייתה ב-7.10 בסביבות שלוש לפנות בוקר. "אני בדיוק חזרתי מבילוי, והוא היה בשמירה. באיזשהו שלב נהייתי כבר יותר מידי עייפה, אז כתבתי לו לילה טוב ושנדבר מחר. אם הייתי יודעת שזו תהיה השיחה האחרונה שלנו - בחיים לא הייתי מפסיקה לדבר איתו והולכת לישון", היא אומרת כעת. "ב-6:30 כשהחלו האזעקות, אמיר כתב לי 'לא לבוא' בטעות, במקום לשלוח להורים שלו, שהיו אמורים לבקר אותו בבסיס. מאז לא הצלחתי ליצור איתו קשר, ועד היום זה כמעט הורג אותי שלא הצלחתי להיפרד", היא מתארת.

בסביבות השעה 06:30 התחיל הירי מעזה לעוטף ולמוצב סופה. "המחלקה של אמיר עלתה על נגמ"שים והחלה להשיב בירי המרגמות לעזה, תוך כדי שהם סופגים ירי רקטות", יובל מפרטת. "כשהחלו לשמוע ירי מנשק קל והבינו שיש חדירת מחבלים מעזה לכיוון המוצב, הם ירדו מהנגמ״שים והתחלקו לכוחות קטנים יותר. לאחר קרב ממושך הם ספגו ירי נ״ט. הרבה לוחמים נפצעו ובהם גם אמיר", היא מגוללת את אותם רגעים.

אמיר ועוד שלושה פצועים פונו לחדר שעל יד הש.ג. כאשר שני לוחמים מחפים עליהם. "החובשים של הסיירת שמעו שיש פצועים, הם רצו אליהם יחד עם לוחם נוסף לחיפוי (עמית מוסט ז״ל, אופיר מלמן ז״ל וגלי שקותאי). הם טיפלו בפצועים קל ופינו אותם לחדר האוכל, והמשיכו לטפל בפצועים קשה (אמיר וטל לוי ז"ל), אך בשלב הזה המחבלים פוצצו את דלת הש.ג. האחורית, הרגו את שני הלוחמים שחיפו על החדר, פרצו לחדר והרגו את כל מי שנמצא בו - שני החובשים ושני הפצועים", אומרת יובל.

לדבריה, לאורך כל אותו היום הייתה לה הרגשה שמשהו לא בסדר עם אמיר, בן זוגה. "הרגשתי את זה פיזית בכל הגוף, אבל ניסיתי לא להיכנס סתם ללחץ, התאפקתי כמה שהצלחתי וניסיתי לברר לבד מה איתו. רק ב-9.10 הגיעה ההודעה הנוראית. עד אותו רגע לא ישנתי שלושה ימים, ואז אמא שלי נכנסה בדמעות ואמרה לי 'יובל, אמיר נהרג'. באותו רגע איבדתי תחושה בגוף וצעקתי 'הוא לא יכול למות! הוא לא יכול למות!'", היא מספרת בכאב.

"אני ואמיר לא היינו הרבה זמן ביחד, לכן ההתמודדות הייתה מורכבת וקשה. לאנשים תמיד יש מה לומר, 'למה את לא ממשיכה הלאה, תפסיקי לבחור להישאר עצובה' - אבל הם לא מבינים מה אמיר היה בשבילי. הוא היה בן הזוג הראשון שלי, הוא היה הכול בשבילי. הוא גרם לי להיות פעם ראשונה בחיים באמת מאושרת. אנשים לא יבינו איך זה להיות מאוהבת בבן אדם מת".

"אני ועמית היינו יחד שלוש שנים וחצי", אומרת אדר, "הזוגיות שלנו הייתה מדהימה, עמית היה בשבילי הכול. הוא היה בית בשבילי והחבר הכי טוב שלי, תמיד הייתי אומרת לו שהוא מלאך שנשלח אלי מלמעלה, ולא ידעתי כמה שאני צודקת".

ב-7 באוקטובר עמית היה במוצב סופה, ובשש וחצי כשהחלו האזעקות - עמית והצוות שלו רצו למרחב המוגן שבחדר האוכל. "כמה דקות אחרי זה, המ"פ הודיע להם שיש אירוע מורכב ושיעלו על ציוד. כשעמית שמע שחבר שלו פצוע בש.ג הקדמי, הוא רץ יחד עם אופיר מלמן, חובש נוסף, כדי לנסות להגיע אליו ולטפל בו. הם לא הצליחו לצאת אליו כי המוצב כבר היה מוקף במחבלים. כשעמית שמע שיש פצועים נוספים, הוא ואופיר רצו שוב לחדר של הפצועים. אחרי שהם טיפלו בקור רוח ובמקצועיות בשלושה חיילים והצילו אותם, עמית ואופיר נשארו בחדר עם שני פצועים אחרונים – טל לוי ואמיר לביא של יובל. הם טיפלו בהם ונשארו איתם שם, למרות שידעו שהמחבלים יגיעו אליהם".

בשעה 07:33 עמית שלח לאדר הודעה: 'אני אוהב אותך אדרי, הכל בסדר כרגע'. באותו בוקר היא מספרת שהרגישה נורא, והייתה לה בחילה נוראית. "לא הבנתי מה קורה לי, ואחרי זה גיליתי שזה ממש הדקה שבה הוא נהרג. כנראה שהגוף הרגיש וידע, אבל רק ביום שני בערב קיבלנו את ההודעה", היא מספרת, "אמא של עמית הודיעה לאמא שלי, וכשאמא שלי סיפרה לי - העולם שלי קרס עליי".

שני עולמות שקורסים - ונבנים מתוך השכול

"בסוף רק אנחנו, החברות השכולות, יודעות ומבינות מה אנחנו עוברות", אומרת יובל, "אני באמת חושבת שבלי אדר הייתי הרבה יותר מתקשה להמשיך בחיים ולהביא את עצמי לקום מהמיטה בבוקר. אנחנו עוד בהתמודדות הזאת יום-יום, ועדיין שם אחת בשביל השנייה. אנחנו צוחקות על זה לפעמים, שהם היו ביחד ברגעים האחרונים, ועכשיו אנחנו כל הזמן נמצאות יחד", אומרת יובל. "זה גם סוג של נחמה, לדעת שאמיר היה עם אנשים וטובים ברגעים האחרונים שלו".