לקראת הלוויית שירי ביבס ושני ילדיה: שתי תמונות, שתי שבועות

הביטו בתמונת החטיפה של שירי ביבס וילדיה, קודם שהפלשתינאצים מחמאס רצחו אותם והתעללו בגופותיהם. הביטו במקביל בתמונה המפורסמת של הילד היהודי מגטו ורשה.

ההשוואה בין השואה לבין טבח 7 באוקטובר מקוממת רבים, וכבר עוררה מחאה, ולמרות זאת - היא מחויבת המציאות, ובלבד שנשנן הבדל מרכזי אחד (ויש כמה): הנאצים הגרמנים הצליחו לבצע את "הפתרון הסופי" שלהם ולהשמיד את רוב העם היהודי. הנאצים החדשים ניסו ולא הצליחו, ולא יצליחו לעשות זאת למדינת ישראל.

הביטו שוב בשני הצילומים, כי לעיתים תמונה אחת, ובמקרה הזה שתיים, שווה אלף מילים. הביטו שוב בשתי התמונות של הגורל יהודי. רחוקות כל כך, וקרובות כל כך. שני תיעודים, האחד בצבע והשני בשחור־לבן, ש-80 שנה מפרידים ביניהם, ושום דבר לא מפריד ביניהם. שתי תמונות כה דומות וכה שונות. בשתיהן צועדים אימהות וילדים יהודים אל מותם מבלי לדעת זאת. בשתיהן מדברות העיניים בשתיקה, בתחינה, בבעתה ובחוסר ישע. ושתיהן נוגעות בכל כך הרבה אנשים שלא הכירו אישית את גיבוריהן.

הראשונה צולמה ברגעים שבהם נדמה היה כי לא יהיו עוד תקווה ותקומה, שהקיץ הקץ על העם היהודי בזמן שהיינו עם מפוזר ומפורד בין העמים, ללא כוח מגן ואדמה וריבונות. השנייה צולמה בזמן של מחדל גדול, ריב אחים והסתר פנים, אחרי שכבר כתבנו פרקי גבורה, עצמאות וקוממיות והוכחנו ש"עוד לא אבדה תקוותנו... בת שנות אלפיים".

התמונה הראשונה, המוקדמת יותר, היא מתקופת חיסולו של גטו ורשה (אביב 1943), ובמרכזה נראה ילד יהודי חבוש קסקט כשהוא מרים את ידיו לאות כניעה, כשקלגסים נאצים צופים בו.

התמונה צולמה על ידי קצין האס.אס פרנץ קונרדכבר כחלק מדוח שטרופ, רגע לפני שכל היהודים בתצלום גורשו למחנות ההשמדה מיידנק וטרבלינקה. מחברי הדוח רשמו על גב התמונה: "הוצאו מהבונקרים בכוח".

התמונה השנייה צולמה כעבור שמונה עשורים, ובמרכזה שירי ביבס, חובקת בידיה בשמיכה את שני ילדיה, אריאל וכפיר, והיא מנציחה רגע של אימה קודם שהוסעו אל הלא נודע - ושם נרצחו באכזריות רבה.

אייקון של הגורל היהודי

הביבסים צולמו אחרי טבח בעל מאפיינים נאציים בקיבוץ ניר עוז, שכלל שריפת בתים על יושביהם באמצעות פיצוץ בלוני גז, בדומה לשריפת היהודים בידי הנאצים באסם בידוובנה, או בבית הכנסת הגדול בביאליסטוק ובמקומות רבים אחרים. בעוטף עזה, כמו בגטו ורשה, הרוצחים ניסו לשכנע תושבים לפתוח את דלתות בתיהם באמצעות שבויים מאוימים (ואלה אינן נקודות הדמיון היחידות, יש עוד).

תמונת הילד מגטו ורשה מלווה אותנו כבר כמה דורות. היא הפכה לאייקון של הגורל היהודי. מנהיגים וארגונים יהודיים רבים תלו אותה בלשכותיהם ובמשרדיהם כדי לא לשכוח ולא לסלוח, וכדי להישבע ש"לעולם לא עוד".

אף על פי כן ולמרות הכל

קרוב לוודאי שתמונת הביבסים, שהפכה אף היא לסמל, תזכה במעמד איקוני דומה. היא מסמלת את הפרת השבועה היהודית של "לעולם לא עוד", אך גם את השבועה לחדשה. היא מסמלת את הזוועה ואת המחדל, אך גם את שבועת "ואנחנו קמנו ונתעודד".

הילד מהגטו, למרות מחקרים רבים שעסקו בזהותו, נותר אלמוני עד היום, וספק אם הובא לקבר ישראל. ילדי ביבס ואמם צפויים להיות מובאים מחרתיים למנוחת עולמים בקבר ישראל, ולעולם לא יהיו אלמונים. מדינה שלמה, שכה קיוותה לסוף אחר, תלווה אותם בשבועה מחודשת, שאף על פי כן ולמרות הכל - נמשיך לתקן וליצור ולבנות ולטעת, ולכתוב כאן עוד ועוד פרקי המשך בסיפור הקוממיות היהודי שלנו.