"החטופים שישוחררו יחזרו שונים לגמרי", אומרת ד', מטפלת קוגניטיבית־התנהגותית שמתמחה בטראומות משפחתיות. אני פוגש אותה בין לילות טרופים של תקוות מעורבבות בחרדות. 16 חודשים מאז 7 באוקטובר, החטופים עדיין בעזה.

"לאחר שנה וחצי שבהן המשפחות מחכות לשובם של יקיריהן, הן כבר סחוטות רגשית", אומרת ד'. "הן עברו טלטלות קשות, עליות וירידות אינסופיות, והכל בחוסר ודאות. המאבק המתמשך גבה מהן משאבים נפשיים אדירים". לדבריה, התהליך נחלק לשני שלבים עיקריים: "תחילה הקלה ושמחה גדולה על שובם, ואז ההכרה המטלטלת - האדם שחזר אינו אותו אדם שהכירו".

הפגיעות הנסתרות מהעין עלולות להיות מאתגרות ביותר עבור המשפחות. "אם יש פציעה פיזית נראית לעין, קל יותר להבין את גודל הפגיעה", מסבירה ד', "אבל כשרואים רק אדם שרזה וכחש, קשה לתפוס את עומק הקטסטרופה שהנפש שלו עברה".

לפי ד', גם החטופים עצמם צפויים לעבור תהליך דומה לזה של המשפחות: בתחילה "היי" של שחרור, ואז התמודדות ארוכת טווח עם פוסט־טראומה קשה. "הם יזדקקו לאשפוזים, לטיפולים פסיכיאטריים ולתהליך שיקום ממושך", היא מדגישה. "חלקם עלולים גם לא להשתקם לחלוטין. כנראה משפחות יתפרקו, זוגות ייפרדו והורים יתקשו לתפקד".

ד' מביעה ספק שקבוצות תמיכה יסייעו לחטופים לצלוח את החזרה מהצד האפל: "בשלב הראשון, רבים מהם יהיו בדיכאון קשה. בהרבה מובנים השבי יימשך בראשם. אחרי יותר משנה שבה הם חיו באי־ודאות, הם איבדו את צלם האנוש ואת השליטה על חייהם. המחקרים מראים שחשיפה ממושכת לחרדת מוות אפילו משנה את המבנה המוחי".

נראה כי האתגר הגדול ביותר כעת עבור המשפחות המותשות הוא למצוא את הכוחות להתמודד עם המציאות החדשה: להכיר מחדש אדם שמתנהג אחרת ושסוחב איתו את הסממנים של השבי. הם עלולים לגנוב אוכל בסתר ולסבול מסיוטים, וכמובן - יזדקקו לתמיכה אינטנסיבית. "זה יהיה מסע ארוך ומורכב, שידרוש מכל המעורבים משאבים נפשיים עצומים", ד' אומרת.

ערכים מתנגשים

"יש רגע בסרט 'נקודת מפגש' של וודי אלן שבו רואים כדור טניס פוגע ברשת, והסרט עובר להילוך איטי כשהכדור בשיא הגובה, ואין לדעת לאיזה צד הוא ייפול - לצד שלנו או של היריב", מתאר הפסיכולוג הקליני קובי והב.

איך זה מתקשר למצב שלנו?

"אנחנו במשבר אמונה, וחלק עיקרי באמונה הוא הציווי 'לך לך', שכן רק הפעולה היא שמחלצת את האדם או את העם מאמביוולנטיות מחשבתית אל התהוות. כמו שישעיהו ליבוביץ היה אומר - אמונה זה לא להדליק סיגריה בשבת, בלי קשר למה אתה חושב על אלוהים".

כלומר, עסקת שחרור החטופים היא השלב שבו אנו, כאומה, עוברים מערכים מתנגשים למציאות שנגזרת מתוצאות הפעולה עצמה.

"בדיוק. כרגע החטופים הם כמו אותו כדור טניס שתלוי באוויר. השאלה היא לא רק מה נעשה, אלא איך מה שנעשה יגרום לנו להבין את מה שעשינו. האם זו הקרבה או רצח? האם זו חולשה או עוצמה? וכמו באמונה, התשובה לא תבוא מהמחשבה, אלא מהפעולה עצמה".

האם טראומה לאומית והטיפול בה דומים לטראומה אישית והטיפול בה?

"קיימים שני סוגים של טראומה: יש את זו שנגרמת מהנוכחות של הרע. זו הטראומה של הסטירה - הגעת הביתה אחרי שעושים עליך חרם בבית הספר, זרקת את התיק, שברת כד וקיבלת סטירה. הטראומה היא של מה שנעשה לך, אבל זו טראומה שלא מאוד בעייתי להתגבר עליה.

"הטראומה השנייה, שהיא הטראומה של 7 באוקטובר, היא של היעדר הטוב. זו לא רק הסטירה שקיבלת - זה החיבוק שלא קיבלת. זו הטראומה השקטה, שילדים לא יודעים לספר עליה. הם יודעים לספר על הסטירה שקיבלו, אבל לא יודעים שהם הגיעו הביתה והיו צריכים חיבוק".

מהי משמעות היעדר החיבוק ברמה הלאומית?

והב מרצין: "זה מעבר להפרת החוזה של האדם מול המדינה, זו הפרת החוזה של האדם מול האנושיות. הייתי בסמינר שאירחנו בו מרצים מחו"ל, וקרה משהו מאוד מעניין: לא מעט מהם התחילו לספר בגילוי לב על דברים שלא קורים בדרך כלל בחוגים האלו. כל אחד ניסה לשתף חוויה אישית שלו. אחד סיפר על המוות של הילד שלו. אחת סיפרה על המוות של אמא שלה, שטבעה לנגד עיניה כשהיא היתה בת 16, ואמרה שבמשך עשר שנים היא לא הצליחה לבכות".

איך זה קשור לתחושת היעדר החיבוק?

"כל הזמן שאלתי את עצמי מה קורה להם כשהם פוגשים אותנו, למה הם ישר שופכים את הלב. הבנתי שיש איזושהי איכות טראומטית שהיא כבר קו יסוד בקיומנו. איזושהי אנרגיה טראומטית של חוסר חיבוק שאנו שרויים בה, ועבורנו היא שקופה לחלוטין. אבל מי שפוגשים אותנו עם חושים אמפתיים מחודדים קולטים את זה. זה מאפשר להם להביא אל פני השטח את הטראומה שלהם".

רבדים של טראומה

לדברי והב, "סוגיית החטופים נוגעת בשני רבדים של הטראומה הקולקטיבית. ברובד הראשון, הגלוי, יש את הטראומה של האירוע עצמו. אבל מתחת לזה יש רובד עמוק יותר - משבר באמונה הבסיסית שלנו באנושיות. משהו בהבנה שלנו מהו אדם ומהי חמלה נשבר. השאלה היא אם החזרת החטופים תאפשר לנו להתחיל לבנות מחדש את האמון הזה, או שהשבר כבר עמוק מדי".

איך מתחילים לרפא שבר כזה?

והב זהיר: "זה תהליך שמורכב משלושה שלבים מקבילים. הראשון הוא עיבוד האבל הקולקטיבי. אחד הטיפולים הנפוצים לאבל נקרא 'טיפול נרטיבי' - חוזרים ומספרים שוב ושוב את אותו סיפור, ובעצם בונים סיפור שלם של האובדן. כחברה, אנחנו צריכים לבנות נרטיב משותף של מה שקרה, אבל בלי למחוק את הקולות השונים שיש.

"השלב השני הוא ההתמודדות עם הטראומה עצמה, וזה שונה מאבל. טראומה היא מבנה, לא אירוע. כשאדם חווה טראומה נוצר פיצול בנפש. ברמה הלאומית, ראינו את הפיצול הזה בחזרה המהירה לעמדות מוקצנות, בהיעלמות של הסקרנות והפתיחות שהיו בימים הראשונים אחרי האירוע.

"השלב השלישי, והמורכב ביותר, הוא שיקום האמונה. לא רק במערכות וברשויות, אלא אמון בסיסי יותר. אמון באפשרות של טוב בעולם. זה אולי נשמע מופשט, אבל זו ליבת העניין. הטראומה של 7 באוקטובר היא לא רק הטראומה של האלימות, אלא הטראומה של היעדר הטוב, של התחושה שהופקרנו".

ומה לגבי ההחלמה ברמה האישית?

"זו תשובה מורכבת: מצד אחד, יש משהו הכרחי בידיעה שאנחנו לא לבד ושזו חוויה משותפת. מהצד השני, הטראומה הקולקטיבית יכולה להקשות את ההחלמה האישית, כי אנחנו כל הזמן מוקף בטריגרים. מפגש עם מציאות שבורה, עם סבל קיצוני כל כך, לעולם ישנה באדם משהו עמוק ומהותי. במקום הזה החלמה משמעותה התפתחות, למצוא את התנאים ואת הכוחות להפוך את הניתוק לסוג חדש של חיבור. אני חושב שזה התפקיד הכי חשוב שלנו, המטפלים, מול אלו שחוו סבל שאי אפשר לדמיין. את האימה לא נוכל לקחת מהם, אבל כשאין בה בדידות - אפשר להשתנות".

מהי המשמעות של בניית סיפור בהקשר של טראומה לאומית?

"יש הבדל מהותי בין אבל רגיל לאבל טראומטי. באבל רגיל יש סיפור שלם - התחלה, אמצע וסוף, ואפשר להתאבל על מה שאבד. אך באבל טראומטי הסיפור קטוע, כי אין לנו מסגרת שלמה להבין את מה שקרה. זה כמו תצלום שנקרע. רואים חלקים, אבל לא את התמונה השלמה.

"החברה הישראלית נמצאת כרגע במצב כזה, של סיפור קטוע. יש לנו את הטראומה של 7 באוקטובר - יש עוד חטופים בעזה, יש מלחמה. אבל אנחנו עדיין לא יודעים איך לארגן את כל זה לכדי נרטיב שאפשר לחיות איתו. וכשאין סיפור שלם, קשה להתחיל בתהליך החלמה".

ואיך בונים סיפור כזה?

"יש פה שני סוגי סיפורים שצריכים להיבנות במקביל. יש את הסיפור העובדתי - מה בדיוק קרה, מי היה אחראי, מה השתבש. זה חשוב, אבל זה לא מספיק. הסיפור השני, העמוק יותר, הוא הסיפור המשמעותי - איך אנחנו כחברה מבינים את מה שקרה, איך אנחנו משלבים את זה בזהות שלנו, מה זה אומר על מי שאנחנו. וזו בדיוק הנקודה המורכבת.

"אני חושב שכרגע, החברה הישראלית נדרשת לשני תהליכים נפשיים קולקטיביים מקבילים - עיבוד האבל ועיבוד הטראומה. זה לא אותו דבר. ההחזרה של החטופים היא קריטית לעיבוד האבל, כי צריך את הסגירה הזו, אבל לעיבוד הטראומה צריך משהו עמוק יותר - צריך להצליח לבנות מחדש את האמון הבסיסי. לא רק במערכות, אלא באנושיות עצמה".