"כשאמא יכולה להיפרד מבנה - זו הנחמה שלנו"

כשעבר הקברן הראשי של צה"ל רנ"ג איציק הרטמן לשרת במחנה שורה, שהחל לשמש כבסיס האם של מפקדת הרבנות הצבאית, הוא נתקל בפליאה שעורר גודלו של המקום, ששימש גם לזיהו נופלי ונרצחי 7 באוקטובר. 

"כשראו את ממדי המבנה אמרו 'אתם לא נורמליים, מי צריך מקום כזה גדול?'", נזכר הרטמן. "מדובר ב-18 חדרי עבודה, בשום מקום במזרח התיכון אין מקום כזה גדול לטיפול בחללים". 

החל משבעה באוקטובר כבר החל המחנה לככב במהדורות החדשות עם תחילת מלאכת הזיהוי המורכבת של הקורבנות וההרוגים. "באותה שבת לא הייתי עם טלפון נייד", אמר הרטמן, שתקידו כולל גם פיקוד על חמ"ל האזכרות בצבא. "שמענו שהיו אירועים בדרום, אבל אף אחד לא העלה בדעתו שברמה כזו. עם צאת החג הדלקתי את הנייד וראיתי את כמות ההודעות שהגיעו. קיבלתי טלפון מהמפקד שלי ששאל 'איפה אתם?', עליתי על מדי ב' ואמרתי לאשתי שאני יוצא מהבית ולא יודע מתי אני חוזר".

"ראינו את הרוע בהתגלמותו"

"אני לא אשכח את הלילה ההוא, לילה שהתפללנו שלא יגיע במשמרת שלנו", חושף הרטמן בכאב. "גם כשנערכו תרגילים, אף אחד לא חלם שנגיע לממדים כאלה, אנחנו בעצמנו לא האמנו שנוכל לעמוד בעומס הזה. דיברתי עם אבי שהיה עוד במלחמת יום הכיפורים בצבא והוא אמר לי 'בני, זה מזכיר לי את המלחמה'. מיד עניתי לו 'אבא, יום כיפור קטן ליד זה'. היו שם זוועות שלא ראינו ולצערנו ראינו דברים לא קלים במהלך השירות. ראינו את הרוע בהתגלמותו". מאותו הלילה, הטלפון הנייד של איציק נשאר דלוק, צמוד אליו.

הרטמן, בן 49 מרחובות, התגייס ביוני 1998 לצה"ל והוא דור שני לשרת ברבנות הצבאית. אביו היה מפקד מתקן החללים במשך 25 שנים, וכבר מאז שהיה ילד ידע שימשיך את דרכו. "ראיתי את המקום הזה כמקום של שליחות, שמשנה את האדם", הוא מעיד. "ראיתי את אבא שלי כל השנים במסירות במקום הזה, וידעתי שאני רוצה להגיע לשם. התגייסתי ושירתתי בתל השומר, שם טיפלו בזמנו בחללים, ומאז אני בתפקיד".

מאז הספיק איציק לעבור ולשרת בצריפין, ובהמשך במחנה "שורה" אליו עבר מטה החיל ואיתו גם 'מרכז הצבי' – המתקן הצה"לי לאיסוף נתוני החלל, שחוץ מהצבא, מצליח לספק מענה גם באירועים אזרחיים בעלי חשיבות לאומית.

"הבאנו את המשטרה, את משרד הפנים, את כל הגופים האזרחיים שמטפלים בחללים בחירום, ובנינו מסמך של דרכי פעולה ליום פקודה. לצערנו היום הזה הגיע, ומאותה שבת המקום חולק לשניים; חלקו האחד לחיילים וחלקו השני לאזרחים שהגיעו בהמוניהם. מאז, לא היו ימים שקטים ללא חללים פה. עכשיו אנחנו מתקרבים למספר 1,000, כמות חללים של 15 שנה. זה לא ייאמן".

"חושבים קודם כל על המשפחות"

לאורך 26 שנות שירותו בתפקיד, ליווה איציק אלפי חללים בדרכם האחרונה, ותמך באלפי משפחות שאיבדו את היקר להן מכל. במסגרת התפקיד, אמון הרטמן, בין היתר, על כל נושא הטיפול בחלל והבאתו לקבורה.

"הקבורה הצבאית היא החלק האחרון בתהליך", מציין ומבקש להסביר את ההליך. "כמו שלחייל שמתגייס יש שרשרת חיול, לצערנו יש גם שרשרת שחרור. אנחנו מלווים את החלל מרגע נפילתו ונמצאים שם עד לאחר הבאתו לקבורה; תחילה, הרב בשטח מבצע את הזיהוי באמצעות שני חיילים שמגיעים בנפרד, מזהים את החלל השוכב לפניהם ומציינים את שמו.

"הרב מחתים אותם על טופס זיהוי, ועם ההודעה הזו אפשר לצערנו ללכת ולדפוק למשפחה בדלת. במקרה שאין זיהוי כזה, עוברים לזיהוי בטביעות אצבע. לרב הצבאי יש מכשיר שמתחבר לטלפון הנייד שלו, בעזרתו הוא סורק את טביעות האצבע של החלל, משגר אותן למאגר המכיל כ-10 מיליון טביעות אצבעות, ובפחות מרבע שעה אנחנו יכולים לזהות מי החייל".

בהמשך התהליך, מתאר הרטמן את שלב הפרידה של בני המשפחה מהחלל. "כשאנחנו מטפלים בחלל אנחנו חושבים קודם כל על המשפחה, אנחנו רואים אותה מרחפת מעלינו, בודקת אותנו בשבע עיניים", מציין. "הדבר הראשון שהמשפחה שואלת כשדופקים לה בדלת הוא 'איך', ו'האם אפשר לבוא להיפרד', והמשפחות באמת מגיעות. לכן, החלק הקשה ביותר הוא חלק הפרידה.

"כשהאמא רואה את הבן שלה ומצליחה להיפרד ממנו בפעם האחרונה, כשהאלמנה הצליחה לראות את בעלה ואפילו לגעת בו, להרגיש אותו – זו הנחמה שלנו. המשפחה מצליחה להיפרד באופן הכי מכובד שיש".

בתוך כך, הרטמן מספר על חוסר-האונים שאפף את אנשי המקצוע בעיקר בתחילת המלחמה, ועל כך שהתאמצו שבני המשפחה יוכלו להיפרד מיקיריהם בכל מחיר. "לצערנו, לא תמיד התאפשר לבצע את כל הפרידות במחנה שורה בשל עומס החללים שטיפלנו בהם", אומר. "בתחילת המלחמה רוב הפרידות היו בבתי העלמין, אם זה בחדר שמצאו שם, או אפילו ברכב שנשא את החלל. זה לא אידאלי, אבל לא הייתה לנו ברירה אחרת".

"אנחנו בסוג של מירוץ נגד הזמן", מוסיף הרטמן. "בדור הטכנולוגי של היום אנחנו צריכים להקדים את הרשתות החברתיות, שחלילה משפחה לא תקבל הודעה באופן לא מוסדר, לא אחראי".

אתה פועל "על אוטומט"?

"ביום שאנחנו נרגיש שאנחנו מטפלים בחיילים כמו רובוט, באים לעשות את העבודה והולכים הביתה – אנחנו צריכים לשים את המפתחות על השולחן ולהגיד 'פה סיימנו'. כל חלל הוא חלל בפני עצמו. אין קהות חושים, לא הסתגלנו. כל חלל פוצע את הלב, כל חלל גורם לרטט. אנחנו מסתכלים על כל חלל כאילו מדובר ביום הראשון שהגענו לתפקיד. זה לא משהו שמתרגלים אליו. כשילד אומר קדיש על אבא, זה לא קשה – זה קורע את הלב. זו לא דרך העולם שילד בן תשע יגיד קדיש על אבא, אבל גם כשאבא בן 50 אומר קדיש על ילד זו לא דרך העולם".

אני מקשה על איציק, נשוי ואב לחמישה ילדים, ומבקש לשמוע ממנו איך אפשר לנהל חיי משפחה בתחושה שהשכול נמצא בכל מקום. "אי אפשר להגיד שאתה לא לוקח משהו הביתה", מודה. "זה לא שיש לפני ואחרי. זה משפיע על הנפש, על הבית, על האישה, על הילדים, על כל הסובבים אותך. יש לי משפחה תומכת ומכילה, בלעדיהם לא הייתי מצליח בתפקיד. כשיש אירוע, אנחנו יודעים שבאותו הרגע אנחנו שמים את הכל בצד, ניגשים לטפל במה שאנחנו צריכים לטפל ועושים את זה כי אנחנו יודעים מה השליחות שלנו".

הוא מדגים: "לצורך העניין, כשאנחנו צריכים לצאת לטיול משפחתי והוא מתבטל ברגע האחרון בשל חייל שנהרג חלילה, אנחנו מסתכלים על זה בפרופורציה הנכונה. נכון, עכשיו לא יצאנו לטיול, אבל לאחר הלוויה אני אחזור הביתה ונצא לטיול מחר. המשפחה שאיבדה את הילד שלה חוזרת הביתה, והילד לעולם לא יחזור. אנחנו חוזרים להיות משפחה מאוחדת, ואילו למשפחת החלל יש את היום של ה'לפני' ואת היום של ה'אחרי'. כשמסתכלים על זה ככה זה נותן את הכוח להמשיך ולתת הכל למען אותם קדושים".

והלילות?

"אין ספק שיש לילות שאתה מתעורר מתוך מחשבות של מה שעבר עליך באותו היום, ועוברים ימים לא קלים. אנחנו עושים את הכל כדי שנוכל לחיות את החיים מעבר לעבודה, אבל היא משפיעה. אנחנו יודעים מה המחיר שאנחנו משלמים בשביל אותן משפחות ובשביל אותם החללים, ונכונים לו".

"לכל חלל יש את המעמד שלו"

מלבד הטיפול בחללים איציק מפקד על חמ"ל האזכרות של הצבא, המלווה את המשפחות השכולות לאורך שנים מרגע נפילת יקיריהן. למעשה, עד למלחמה בוצעו בכל שנה כ-6,000 טקסים כאלה בממוצע, להוציא את יום הזיכרון ואירועי יום כיפור.

"יש לא מעט משפחות שמבקשות שנבוא ונערוך את האזכרות של יקיריהן שבהם טיפלנו", מספר, "אפילו צאצאים של חללים מ-1948 שמבקשים שנגיע. הרבה משפחות נקשרות לחזנים, וחשוב לנו לתת לכל משפחה את ההרגשה שאנחנו איתה, ממש בחיבוק. לצערנו כמעט בכל חודש יש 'פיקים' – אם זה אסון המסוקים, מלחמת לבנון הראשונה, השנייה, צוק איתן, חומת מגן. לכל חודש יש את הייחודיות שלו ואת המענה שצריך לתת, נוסף על החללים שבשגרה".

כשאתה כן מצליח ללכת לישון, מה התפילה שלך ליום למחרת?

"התפילה היא קודם כל שנקום לימים שקטים יותר, אבל יש גם סוג של מחילה שאני מבקש מאותם חללים שטיפלנו בהם באותו יום, אם חלילה לא טיפלנו בהם בכבוד הראוי. מעבר לטקס 'בקשת המחילה' שאנו מבקשים מכל חלל במהלך הלוויה, אנחנו כאנשי 'חברא קדישא' גם צמים בכל ז' באדר. זה יום בו כל אנשי 'חברא קדישא' בכל העולם צמים כדי לבקש סליחה מאותם נפטרים, שאולי לא טיפלנו בהם בכבוד הראוי להם".

אז אתה הולך לישון בתחושת סיפוק?

"אני חושב שאנחנו יכולים לעמוד בגב זקוף ולהיות גאים בעצמנו על כך שכל חלל במשמרת שלנו מטופל בסטנדרט הגבוה ביותר. כשמכניסים חלל לארון הוא נכנס בלי דרגות – כולם טופלו באופן אחיד, חלילה לא אחד יותר ואחד פחות. לכל חלל יש את המעמד שלו ואת הקדושה שלו, אבל כולם שווים. אנחנו יכולים להיות גאים שאנחנו כאנשי רבנות משרתים במקום הזה, וכל זמן שאנחנו יכולים לעשות את זה – אנחנו שם".