האירוע המרכזי לציון יום השנה לאירועי ה-7 באוקטובר מתקיים בשעה זו בקיבוץ ניר עוז. חברי הקיבוץ, משפחות הנופלים ותושבים מתכנסים לזכור ולהעלות את זכרם של הקורבנות. בטקס משתתפים נציגים רשמיים מהצבא וממוסדות המדינה.
רננה גומא, ששני בניה נחטפו לעזה ושוחררו, ובעלה עדיין חטוף, נאמה: "שש בבוקר. ניר עוז. שבעה באוקטובר שנת אלפיים עשרים ושלוש.
עוד מעט ייעור הקיבוץ כולו, אבל לעת עתה, השמש רק הפציעה, הדשאים מנצנצים עדיין מטל הלילה. בחוץ נשמע פס הקול של מיינות שרות, דררות צועקות זו לזו, דרורים מקפצים. המיית טרקטור במרחק, מלמולי תינוק שניעור מוקדם, ומוזיקה ממיטב שירי ארץ ישראל בוקעת מביתו של ירמי".
"הדגלים הלבנים של ראש השנה עדיין תלויים בשביל הרחב המוביל לחדר האוכל. הסוכה הגדולה שנבנתה על גג המועדון עדיין מחכה לאושפיזין. בבית התינוקות כבר דולק האור, ולמרות ששבת, מאיה כבר שם - מנקה ומקרצפת. גם במשרד של הגד"ש כבר רתח הקומקום, ושחר מכין לעצמו קפה שחור ראשון, לפני הכנת הכלים ליציאה לשטח. הבוטנים לא מחכים; בעונה הזו כל יום יכול לעלות ביבול רטוב".
"עננים ראשונים מבשרים על בוא הסתיו, אבל עדיין חם. שגיא מגיע להגיד שלום בדרך לאוטובוסים החונים כמו היפופוטמים עצלים בחניה שבין המוסך לסככות הציוד החקלאי".
"עוד כמה דקות ייצאו ג'ודי וגדי להליכת הבוקר שלהם. יפתחו את השער הצהוב ויתחילו לצעוד בשדות. השדות האלה, שמחליפים צבע בכל עונה, עתה רובם מצהיבים, וחלקם הגדול אדמה יבשה, הפוכה, ממתינה לעיבוד ולזריעה של תפוחי אדמה וחיטה לקראת החורף".
"גן העדן שלנו. 99% מהזמן. תיכף נפתחים שערי הגיהינום.
שש עשרים ותשע. 'צ-בע א-דו-ם צ-בע א-דו-ם', קוראת הקריינית בקולה המתכתי והמוכר. גן העדן מתעורר באחת. אנשים רצים לממ"ד בפיג'מה, מטח אחרי מטח. רעש מוכר אך מפתיע. מאיפה זה הגיע".
"הם מגיעים בבת אחת לכל השכונות, כמעט במקביל. הודעה ראשונה משגיא: 'מחבלים בקיבוץ, לבושים מדי צה"ל. תיזהרו. תנעלו דלתות'. מגפיים אדומות, דמויות נעלי צנחנים, רומסות את דשא השמש העולה שעליו גאוותנו, חודרות אל הבתים".
"כיתת הכוננות מוקפצת. עולים על נשק ויוצאים החוצה. גיבורים שמגויסים להגן על הבית הקולקטיבי שלנו, כאילו שמובן מאליו להשאיר אישה וילדים ולצאת אל התופת. כמה דקות והצבא יגיע".
"בשכונת הווילות, זו שליד הגנרטור המערבי, שחר, הרבש"צ, מודיע שנפצע. מחבלים נכנסים לבתים, יורים ורוצחים, בוזזים ורומסים, ועוברים הלאה לשכונה הסמוכה. הם עוברים בית-בית, מוציאים ילדים בפיג'מה, קשישים ממיטתם".
"מסוק קרב בודד שחולף מעל יורה כמה יריות, שמצליחות בעיקר לפזר את המחבלים. רגע גורלי של אפשרות לברוח חומק ממספר החטופים שניצלים מהירי. אחרים נפגעים. יש מי שנפצע ויש מי שנהרגת מאש כוחותינו - הכוחות היחידים שהיו".
"איפה הצבא?" זועקות קולות האימהות בקבוצות הוואטסאפ. 'שורפים אותנו. אין לנו אוויר. יורים בנו. הם כאן. איפה הצבא'. הצבא לא בא. אף אחד לא בא. שכחו אותנו. הפקירו אותנו לגורלנו בגן העדן".
"כשהצבא מגיע, כבר מאוחר מדי. אין את מי להציל ואין במי להילחם. האויב המרושע והאכזר כבר היה, לקח והלך. לקח מטובי אנשינו, רצח, בזז, רמס. אין מילה אחת שתיטיב לתאר את השואה. אולי זו המילה: שואה. השואה שלנו בגן העדן שהפך באחת לגיהינום. 99% גיהינום, ואף לא עשירית האחוז גן עדן".
"אוספים את כולם, תחילה לחמ"ל ואחר כך ללינה בגני הילדים. אחד לוותיקים והשני לצעירים. אין מזרונים, אין אוכל למעט מלאי המזון שיש בגנים: קצת לחמניות, מרגרינה, ממרח שוקולד. מתחלקים איכשהו במה שיש, ממילא לאף אחד אין באמת תיאבון".
"ריח נורא של מוות, אבק שריפה ובעירה עולה מכל עבר. ייקח לריח הזה עוד זמן רב להתנדף.
בחוץ, בתים שלמים עולים באש, שטורפים אל קרבם חיים שלמים, זיכרונות ואנשים. ימים רבים יעברו עד שיימצאו כל מי שחסרים. עד שנמפה מי נמצא איפה. פרצופים הלומים, חרוכי אפר, מסתכלים זה בזה. העיניים מחפשות את מי שלא נמצא, מפחדים לשאול. בכניסה מונחים פצועים, הצבא עוד לא מצא דרך לפנותם החוצה. השטח עדיין שורץ מחבלים, אין דרך לחלצם. כוחות ההצלה לא מורשים להיכנס, גם לא משאיות של זק"א".
"צוות קטן ואמיץ יוצא ללוות את הצבא באיסוף המתים ובאיתור החסרים. התמונה המזוויעה הולכת ומתבהרת. רבים אינם; חלקם גם לא יחזרו לעולם. חלק נלקחו בשבי ללא רחם - ילדים, נשים וקשישים, הובלו באכזריות אל מעבר לגדר".
כרמית פלטי קציר, אחותו של אלעד קציר שנחטף ונרצח בשבי חמאס, נאמה:
"המדינה שלנו עדיין במלחמה, שהולכת ומתרחבת. לפעמים נדמה כבר ששוכחים בהנהגה ובציבור למה התחילה המלחמה. היא נכפתה עלינו, זה נכון. אבל המלחמה נועדה להחזיר את החטופים ולהחזיר את הבטחון. הבטחון שלנו לא יכול להתבסס רק על חיסול מחבלים".
"אנחנו מעולים בלחסל את אויבינו וכושלים בלהציל את אהובינו.
הבטחון שלנו מתבסס על הידיעה שחיינו חשובים, שלהנהגה שלנו אכפת מאיתנו ללא קשר למי הצבענו, שהחברה שלנו לא מוכנה לחיות חיים רגילים כשרבים כל כך נמצאים במנהרה חשוכה".
"אז לא - אין לנו בטחון כרגע. לא כל עוד חיי אדם מופקרים, חיי החטופים, החיילים, האזרחים. לא כל עוד ישנן אמירות בציבור ובתקשורת שמוכנות להקריב אנשים חיים, לא כל עוד יש מי שקורא להצלת חיים "עסקה מופקרת".
"צריך חוסן, אמר לי אלעד, ואני מוסיפה: צריך אומץ. אומץ להתעלות מעל שיקולי מנדטים ושיקולי שרידות פוליטית. צריך אומץ ומצפון כדי לזכור מה זה להיות יהודי, מה זה להיות אנושי, מה זה להיות בן אדם. יום הכיפורים בפתח. אין כפרה על הפקרה ואין מחילה על הקרבה".
"צריך חוסן, אמר לי אלעד, ובשנה הזו מצאתי חוסן. מצאתי אותו בכוחות הגוף והנפש של אמי, בכוחות להיאבק יחד על החזרת חטופי ניר עוז, בחברות הקיבוץ שחזרו מהשבי ולוקחות חלק במאבק על מי שנותרו מאחור, ביכולת של אחרים לחלום ולרקום בנייה ושיקום. מצאתי חוסן בכוחות של קהילת ניר עוז כולה, הקהילה השכולה שלי, שאיבדה כל כך הרבה, להרים מבט זה לעבר זו ולהציע עזרה וחיבוק באבל ממושך כל כך, ובכל בשורה מרה גם לקום מתוך השבר הנורא ולנסות, לאט לאט, לקום ולחיות ולהתאבל ולהיאבק".