יעלה זיכרוננו: לקום מהחורבן טובים וחזקים יותר

מדינת ישראל שקדמה ל-7 באוקטובר 2023 לא התכתבה מעולם עם רצחנות ואובדן בהיקפים דומים • "הרעות" לא היתה רק בטנקים או בשוחות, אלא גם במיגוניות ובאפלת חדרי הממ"ד, בין שיחי הלענה שבנגב המערבי • אולי בכך טמונה עוצמת זיכרון - בגבורה שיצאה משדה הקרב ופשטה בין חברים, בין בני משפחה, בין ישראלים • ביום השנה הראשון ל"שבת השחורה" עלינו לשנן את השמות, את הפנים ואת המספרים

חיילת במתחם הנובה ליד רעים, אתמול. צילום: אי.אף.פי

במערבולת הכאב, המספרים מאותה שבת חקוקים באבן: 1,194 בני אדם נרצחו ונהרגו בטבח 7 באוקטובר. לפחות 3,300 נפצעו. 38 ילדים נרצחו בטבח, 20 ילדים התייתמו משני הוריהם. 251 גברים, נשים וילדים נחטפו לשבי חמאס בעזה. 334 חיילי צה"ל נפלו באותו היום, 60 שוטרים, 10 אנשי שב"כ.

מיימדי האסון בקיבוץ בארי // אורן בן חקון

זו היתה נקודת הכניסה של מדינת ישראל לתוך מלחמת חרבות ברזל. מאז נפלו עוד 426 חיילים וחיילות על הגנת המולדת. יותר מ־20 אלף נפצעו. 117 חטופים שוחררו בחיים מהשבי, רובם המכריע בעסקת החטופים בסוף נובמבר 2023, ומיעוטם במבצעים צבאיים. 37 מהחטופים שנרצחו הושבו לקבר ישראל. 101 חטופים עדיין נמצאים במנהרות חמאס בעזה.

אין שיעור ואין היגיון

מדוע לחזור ולשנן את המספרים? מכיוון שהם מהווים עוגן וסדר בתוך מה שאינו ניתן לסידור ולתיאור. הם מנסים לשרטט מסגרת לצער שאין לו שיעור ושאין בו היגיון.

יש מישהו מאיתנו שידחיק מן התודעה את ספירת הגופות של הימים הראשונים? במוצאי השבת זה היה "לפחות 250 הרוגים", ואז 500, ובתוך יממה עברנו את אלף הנרצחים. ומאז זה הלך וגדל. איך נראים 1,677 איש? לפעמים אפשר לתאר אותם ישובים באולם קונצרטים, או ממלאים כמה מטוסי נוסעים, או מבלים בפארק. הראש מנסה לצייר את התמונה השלמה, החיה, אבל הפרטים הרבים מסכלים את הניסיון.

כפר עזה לאחר יום הטבח, צילום: בן כהן

משפחת השכול הישראלית כבר אינה רק משפחה. היא אינה עוד מגזר נבדל, מגודר ומקודש. היא כבר כמעט בגדר אומה. היא נוכחת בבתים אינספור, ביישובים רבים מספור.

פנים ושמות

יש להם פנים ושמות, וסיפוריהם מציפים את המרחב הציבורי בישראל בכל יום בשנה האחרונה. לא רק בכלי התקשורת וברשתות החברתיות, אלא גם על עמודי תאורה ברחוב, על גדרות הבתים, בתחנות הרכבת, בקהל גדול שמגיע עם דגלים ושלטים להופעות, ואפילו על גרמי מדרגות באתרים תיירותיים בעולם. כה גדול החלל, וכה עיקשת נכונותם של הישראלים למלא אותו ולספר עליו.

לטראומה אין מבוא ואין הכנה. מדינת ישראל שקדמה ל-7 באוקטובר 2023 לא התכתבה מעולם עם רצחנות ואובדן בהיקפים דומים. הטבח הגדול ביותר בתולדות ימי המדינה עד "השבת השחורה" היה הפיגוע ב"אוטובוס הדמים" בכביש החוף ב־1978, והוא קיפח חיים של 35 ישראלים. זה קרה לפני 46 שנה. בפיגוע במלון פארק, הפיגוע הגדול ביותר במילניום הנוכחי, נרצחו 30 ישראלים.

זירת הטבח בפסטיבל הנובה, צילום: איי.פי

האובדן העצום הוליד קהילות של קשרי דם, לחיים ולמוות. ניצולי הנובה ומשפחות התצפיתניות הם שתי דוגמאות שנצרבו בתודעה השנה. קבוצות קטנות או גדולות של אנשים שדרכיהם הצטלבו ביום הכי נורא בתולדות המדינה. "הרעות" של יקיריהם היתה לא בטנקים או בשוחות, אלא בדירות השבי ובמנהרות בעזה, במיגוניות ובחדרי הממ"ד, בשיחי הלענה שליד מתחם המסיבה ברעים. רגעים נדירים ואדירים של אנושיות, של חסד, של חמלה, של אומץ לב.

ואולי בכך טמונה עוצמת הזיכרון של 7 באוקטובר: בגבורה שיצאה משדה הקרב ופשטה בין חברים, בין בני משפחה, בין מבוגרים לצעירים, בין ישראלים.

כמו בדרך לירושלים

ממרחק של שנה, מה הפחד שהוליד 7 באוקטובר? לא היה זה פחד מאויבינו (להם יכולנו, ותמיד נוכל). היה זה הפחד מהשינוי שחל בנו. הטבח וממדיו כפו על כל יהודי וישראלי שינוי, ולא כך, באבחת החרב, רצינו להשתנות.

שי, הילה וקרן כהן, ילדיה של פסי כהן ז"ל, לפני הריסת הבית, צילום: דוברות קיבוץ בארי

כמעט מייד הבנו שנהפוך לעם, לחברה ולמדינה שונים. ישראל של 6 באוקטובר אינה ישראל של 8 באוקטובר - לרע, ולטוב. המציאות כפתה עלינו שינוי, ולצד ההתעוררות, ניפוץ הקונספציות והפיכחון - נטמן גם החשש שנהיה זרים לעצמנו, שנמשיך להתגעגע למי שהיינו, ולמי שיכולנו להיות.

השינוי הזה בא לידי ביטוי גם בתת-המודע הישראלי. שבילים בין מדשאות מוריקות ובתי משפחות צנועים בקיבוץ לעולם לא יהיו חפים עוד מצללי המרצחים ששוטטו ביניהם בבוקר ההוא; הזריחות המשגעות במסיבות הטבע תמיד ירמזו על המוני הצעירים שנסו על נפשם; המיגוניות שידעו אימה וגבורה לנצח יספרו את השכול הישראלי, כמו המשוריינים שהיו פזורים מ־48' בעלייה לירושלים.

ההווה הישראלי

בהלכה היהודית, מיום השנה הראשון לפטירתו של אדם בניו ובנותיו פטורים ממנהגי האבלות שחלו עליהם. כעת מותר להם להשתתף בשמחות, להתחדש בבגדים ולהסיר מעצמם מנהגי אבלות נוספים. הם נחלצים מן העבר אל שיקום ובנייה קדימה, מתוך קדושת החיים.

מחבלי חמאס חוזרים לרצועת עזה לאחר שחדרו לשטח ישראל

עבור כל מי שחווה מוות מקרוב, האזכרה מאפשרת מבט בדיעבד על האובדן, אפשרות להשלים איתו או להדחיק אותו. זהו יום שמציע התמודדות נפשית עם אירוע שהיה ונגמר - ושהשלכותיו נוכחות בחיים.

האם אנחנו כבר שם? דומה שלא. אחינו ואחיותינו עדיין חטופים בעזה, בנינו ובנותינו עדיין בעיצומה של המלחמה. אבל נקום מן השבר. לעם היהודי, לאומה הישראלית, אין בדרך כלל זמן לעבד את מה שהיה, או להתעכב על מה שקורה, כי הקרב על המחר כבר נמצא בעיצומו.   

7 באוקטובר אינו אירוע מן העבר. הוא עדיין ההווה הישראלי. לא ניחלץ ממנו לחלוטין. אבל נמשיך ממנו הלאה - שונים, אחרים, חזקים יותר. טובים יותר. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר