דור הזיכרון והתקומה: איך נעביר את לפיד הגבורה לדור הבא?

ערב שמחת תורה. הפילוג שעושה בנו שמות מעכיר את מצב רוחי, ואני לא מצליח לראות את עצמי לוקח חלק בחגיגות. "אבא, משהו נורא ואיום עומד לקרות", אומר לי בני אלישע כשאני בא לחבקו לפני השינה, ואיני מבין על מה הוא מדבר. הוא חוזר על הדברים שוב ושוב ואני מנסה להרגיע ומבטיח שאתייעץ עם אימא ונחשוב מה הסימנים שאנחנו מפספסים ואיפה האזהרה הזאת יכולה לתפוס אותנו בחיים. אשתי, כמוני, לא מבינה ושנינו הולכים לישון, מוטרדים ממה שעובר על הילד.

בשלוש לפנות בוקר אני מתעורר עם כאבים חדים בבטן. החרדה של הילד לא מרפה ממני. ב־06:35 אני מקבל את הטלפון הראשון ואת התשובה. העולם השתנה, והדאגה לילדי ולדור הבא מכווצת אותי.

גילוי זוועות הרצח, האונס, החטיפות וההתעללויות. מילים לעולם לא תוכלנה לתאר. הבוגרים שבינינו חשו בטלטלה קיומית עמוקה שמעירה ושוטפת את מערכת העצבים, מעוררת זיכרונות שנראו כאילו מקומם בספרי העבר. הרי אנחנו דור של קדמה וטכנולוגיה, אומת סטארט-אפ שלא לפסיקה לפרוץ גבולות. וילדינו, שנולדו לתוך עולם טכנולוגי שנסק, איזה סוג של טלטלה הם חווים? האם הם מבינים כמונו שכבני אדם לא השתכללנו במהותנו אלא חזרנו למראות העבר, לימים השחורים ביותר של ההיסטוריה האנושית, ושל העם היהודי בפרט?

אנחנו מנסים להאחז בניסים ובסיפורי הגבורה. אירועים של הצלה, מסירות הנפש וערבות הדדית מרחיבים את ליבנו. כנגד הרוע המפלצתי אנחנו מגלים סימני גדולה. צעירים וצעירות, בני דור ה־Z, אלה שהובילו בסקרים השליליים עם התמכרויות למסכים, 'קרייריזם', שאיפות למימוש עצמי ועוד, התגלו ב־7.10 כדור מופלא עם מחויבות נפשית עמוקה לעתיד המדינה. מאות מהם נפלו, אלפי פצועים נותרו נכים. חוב הכרת התודה שלנו אליהם הוא אין-סופי. האם מורשתם תעבור הלאה, אל הדור של אלישע בני?

ביקרתי בשבעה של אביתר עטואר הי"ד, בוגר תוכנית המנהיגות ב"שומר החדש", שהיה בשנת שירות בכרם בן-זמרה. הופתעתי כשהוריו שרו שירי יום הולדת לבת זוגו ניקול. הם חילקו עוגות וגלידות לאורחים ובירכוה "פתחי בדרך חדשה והקימי משפחה לתפארת". כוחותיהם הנפשיים ריגשו אותי, הרגשתי שלמדתי פרק חשוב בנושא המהותי כל כך: למה? הבנתי שזה הנושא שעליו אני אמור לשוחח עם בני ועם בני דורו. נופלים רבים השאירו לנו מכתבים המסבירים בלשונם את המוטיבציה שהניעה אותם. ניכרה אצלם הציפייה הגדולה שישראל של מחר לא תהיה זאת שהכרנו. אבל כיצד משמרים ומעבירים הלאה את הרוח הגדולה הזו שהפתיעה והתפרצה בנו? ניסיון העבר מוכיח שאם לא משמרים את הרוח, היא אובדת.

בבתי הספר היסודיים לומדים את ספר שופטים, ואולי נכון להתחיל בו. מסיפורו של גדעון השופט ניתן להוציא לקח חשוב: אחרי שנים ארוכות של שיעבוד למדיינים, גדעון מצליח להחזיר לעם ישראל את הביטחון. הוא גובר על האויבים והופך לסמל של מנהיגות מעוררת השראה, שנסמכת על האיכות ולא על הכמות. גדעון בוחר 300 לוחמים בלבד ואיתם הוא הופך את פני המערכה ומחזיר את השקט לארץ.

כמעט 3,000 שנה אחרי, זכינו למי שחידש את מורשתו. גם דוד בן-גוריון התמודד עם סכנה קיומית לעם ישראל. כנגד הסיכויים ואל מול נתונים נחותים הצליח לאסוף סביבו את הכוחות האנושיים ולרתום אותם לייעוד ולחזון. הלוחמים האלה לא שאלו 'למה?'. היה ברור להם, לכן הם ידעו לשאת כל ''איך'. בזכות אמונתם החזקה נולדה יצירתיות יוצאת דופן. בזכות היצירתיות נולדו ראייה ביטחונית מקפת ויכולות ארגוניות וחברתיות לבנות תשתיות מדינתיות. גדעון השופט ובן גוריון המנהיג הציוני, שאבו את השראתם משרשרת הדורות של אבותיהם וראו בסיפור יציאת מצרים אירוע מכונן. שניהם יישמו חזון גדול לדורם שהוא כוכב מאיר לזמננו. האם נוכל להדגיש באוזני הדור הבא את החוט המקשר ביניהם?

באופן מצער גם גדעון וגם בן גוריון לא הצמיחו דור המשך, גם במובן הרעיוני-רוחני. שניהם לא הקימו בתי-מדרש להתחדשות רעיונית. ההגות שליוותה את בן גוריון, כמו זו של אהרן דוד גורדון וברל כצנלסון, נשארה בגדר אפיזודה ששקעה. גם אנשי "סיפא וספרא" כמו יגאל אלון, שהיה למצביא החשוב ביותר במלחמת העצמאות ובעל תפיסות רעיוניות עם עומק רוחני ואסטרטגי, לא השאיר אחריו מקור ללימוד ובירור רעיוני. המציאות מלמדת, שכאשר אין בית מדרש רעיוני מעמיק ומתפתח, שמתמודד עם אתגרים חדשים ומכוון למעשה, הדרך נחלשת ונשקפת לה סכנת חידלון.

המציאות מלמדת אותנו שמי שהקים בית מדרש המותאם לזמננו, הבטיח התחדשות והתפתחות מעשית ורוחנית, ממנה נולדו תנועות שעיצבו במידה רבה את אופיים של מדינת ישראל ושל העם היהודי בימינו. בין התנועות האלו ניתן למצוא את "גוש אמונים", של הרב צבי יהודה קוק ז"ל ואת תנועת חב"ד של הרבי מנחם מנדל שניאורסון ז"ל. בציבור החילוני אפשר לציין את התפיסה הפוסט-מודרניסטית באקדמיה בהובלת פרופ' יובל נוח הררי.

ואם יטען הקורא שאינני מחדש, שהרי ישנם בתי מדרש ומוסדות חינוכיים על-תיכוניים העוסקים בציונות, אשיב לו, שכל עוד אין בתי מדרש המחויבים לבירור ערכי מעמיק ונוקב של מחויבות הפרט למשימות לאומיות ציוניות, של התיישבות, חקלאות, וביטחון קהילתי בגבולות, אזי אין לימוד ואין מעשה ודאגתי לדור הבא של בני שחווה בדרכו את האימה של 7.10, לא נרגעה.

וזה הוואקום שנשאר אחרי דורו של בן גוריון. לא התפתחה כאן תורה ערכית ציונית רחבה ומוסכמת על כלל חלקי העם ולא נערך כאן דיון מעמיק בשאלות קריטיות של חיבור לאדמת הארץ, לחקלאות, להתיישבות ולמושגי החלוציות בת-זמננו. הגיע הזמן לחדש את בתי המדרש. אנחנו חייבים זאת לדור המופלא הזה ולבא אחריו, המבקש לדעת ולהבין "למה?".

"אם המלחמה הזאת תביא את כולנו, בלי יוצא מן הכלל, לידי איחוד הרצונות והכוחות לעבודה לאומית אחת מתוך הכרה עצמית לאומית אחת... ומתוך הרגשה עצמית לאומית אחת, כי אז, יהיה מה שיהיה, תחריב המלחמה בנו בעמלנו ובחלומותינו כמה שתחריב - אנחנו עוד נוכל לאמור בבטחה גמורה בלי פקפוק כלל: עוד לא אבדה תקוותנו!" ("הערכת עצמנו", גורדון).

אנחנו ברגע היסטורי ואל לנו לפספס אותו. מעורבים בו כאב ותסכול, אבל יש בו פוטנציאל לעצב את הניצחון ההכרחי במלחמת הקיום שלנו ולהפוך אותה לקומה חדשה שלא נראתה כמותה. הדור הצעיר הוכיח שמשימות לאומיות גדולות הן מנוע שעבורו הוא מוכן לא רק למות כי אם לחיות בכל העוצמה.

בימים האלו נדרשים שני מבטים שבאמצעותם נסקור את חיינו. ראשית - נסקור את מפת המדינה, את גבולות הארץ. נבין