אסור שחזית הצפון תשכיח את החטופים

בימים אלו, כאשר המלחמה בצפון הארץ הולכת ומתרחבת, קשה שלא להרגיש את המתח בכל מקום.

אנחנו עסוקים בהגנה על הגבול הצפוני, בשמירה על היישובים הקרובים לאזורי הלחימה ובדאגה לחיילינו שמבצעים את משימותיהם במסירות נפש, כשלצד זאת קיים איום ממשי שמרחף מעל ראשינו - שמא יישכחו אלו שנמצאים בשבי חמאס בעזה כבר קרוב לשנה. בתוך כל הלחץ והכאב בצפון אסור לנו לשכוח את אלו שחיים כבר חודשים בתנאים בלתי אפשריים, תחת גוף טרור אכזרי ואלים.

סבי, עודד ליפשיץ, נמצא בשבי בעזה מאז אותו יום נורא, 07.10.2023. עבורי ועבור משפחתי הזמן שעובר רק מעמיק את הכאב. בכל יום אנחנו ממתינים לבשורות, לכל רמז שיספר שהמצב משתנה, שהמאמצים לשחרר את סבא שלי ואת יתר החטופים מבשילים. סבתי, יוכבד, שוחררה אמנם מהשבי, אך היא נושאת עימה את הפצעים הפיזיים והנפשיים מהזמן שבו היתה בשבי, והעדות שלה רק מגבירה את הגעגועים והדאגה לעודד.

בימים אלה היא משיקה תערוכה במוזיאון ארץ ישראל, תערוכת "רגעים ששרדו", שצילמה כצלמת צעירה. תערוכה שבה סבא שלי מופיע, ואין לי יכולת לתאר את הכאב שנובע מחוסר הידיעה מה איתו שם. מה עובר עליו כשהוא חטוף בידי הצוררים דאעש־חמאס. 

המציאות הזו קשה לא רק עבורי ועבור משפחתי. כל משפחה שמחכה ליקירה שנמצא בשבי חווה אותה דאגה בלתי פוסקת, לצד התקווה האינסופית שמחר תבוא הבשורה המיוחלת. אבל הזמן חולף, והדאגה גוברת. לכן אני קורא לכולם - אל תשכחו אותם בבקשה. בואו נדאג שהממשלה תמשיך לפעול לשחרורם, שהמדינה לא תשכח אף אחד מהם. כל אחד מהם הוא אדם עם סיפור, עם חיים שנקטעו באכזריות. הם חייבים לחזור הביתה. הן חייבות לחזור הביתה.

בחודשים האחרונים הייתי בשבע הלוויות רק בבית הקברות בניר עוז. מצאתי את עצמי צועד שם בשבילים שלא ידעתי שקיימים מרוב הקברים שהתווספו. דולב יהוד, החבר הכי טוב שלי, קבור שם. איך מוסיפים את המילה ז"ל לשם של החבר הכי טוב שלך? איך המעגל יכול להיסגר כשאחותו, ארבל יהוד, עדיין שם? כבר 354 ימים שהלב ממשיך להיקרע ובקבוקי טיפות העיניים שאמורות להקל על אלה המתייבשות נגמרים מהר מדי. 

המחשבה על כך ש-101 מבנינו ובנותינו הטובים והטובות ביותר יישארו לעולם בחושך כשאנחנו נמשיך הלאה היא בלתי נסבלת. אנחנו חייבים להמשיך להיאבק למענם, כי הם לא יכולים להיאבק בעצמם.