להחזיר את החטופים עכשיו כדי להציל את נפשה של החברה הישראלית

לאורך הדורות, ובמיוחד מאז היווסדה של מדינת ישראל, החברה הישראלית והיהודית התאפיינו  בערכים של תחושת שייכות, משפחתיות וערבות הדדית. אלו הן אבני הבסיס שבזכותן הצלחנו לעמוד מול משברים ואסונות כבדים. ערך הערבות ההדדית הוא האתוס שעליו קמה מדינת ישראל, עליו מבוססת היכולת שלנו לשרוד במציאות הגיאו-פוליטית הסבוכה מסביבנו, והוא הד למסורת היהודית; כל המקיים נפש אחת, פדיון שבויים, לא משאירים פצועים בשטח. אלה ערכים אוניברסליים ויהודיים שגם פילוסופים והוגים הדגישו את חשיבותם (חנה ארנדט, עמנואל לוינס ועוד). גם מי שראה בחזון מדינת ישראל בעיקר את הפן הפרקטי והפרטיקולרי, קרי – מקום שבו היהודים יהיו בטוחים – דבק בערכים אלה כמקודשים.

הידיעה הפנימית של כל אזרח וחייל, כי ישראל, על כלל החברים בה – הממשלה, כוחות הביטחון והאזרחים – תעשה הכול כדי להחזירו בשלום, היא זו שמאפשרת לנו להיות מוכנים להסתכן ולהתגייס לצבא, לשלם מיסים, לתרום לחברה ולגדל כאן את ילדינו. יתרה מכך, היא זו שמחזיקה אותנו יחד כחברה, כקהילה, כגוף חי ויוצר.

הערבות ההדדית היא החוזה החברתי ביננו, הדבר שגורם לאזרחים לקום ולהתגייס לטובת הכלל, התחושה החמקמקה אך המהותית שכולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם. היא מהדהדת צרכים פסיכולוגיים ראשוניים שלנו: כילדים, אלו ההורים שלנו שיגנו עלינו בכל מחיר וישימו את הביטחון שלנו לפני הכול. כאזרחים, אלו המנהיגים והחברה שלנו שאמורים לעשות זאת. 

הידיעה הפנימית של כל אזרח וחייל, כי ישראל, על כלל החברים בה – הממשלה, כוחות הביטחון והאזרחים – תעשה הכול כדי להחזירו בשלום, היא זו שמאפשרת לנו להיות מוכנים להסתכן ולהתגייס לצבא, לשלם מיסים, לתרום לחברה ולגדל כאן את ילדינו. יתרה מכך, היא זו שמחזיקה אותנו יחד כחברה, כקהילה, כגוף חי ויוצר.

והנה, כל אלו נמצאים כעת בסכנה גדולה. על כולם מעיב דבר אחד: העדר מאבק בלתי מתפשר להחזיר את האחים והאחיות שלנו הביתה, וההתכחשות לקריטיות של המעשה הזה.

הזוועות בשבי ידועות לכל, גם למתכחשים. מדובר בטראומה מתמשכת וחמורה. המחקר מלמד כי בעוד טראומה, כלומר חשיפה למצבים מסכני-חיים, היא תמיד קשה, טראומה הנגרמת על ידי אנשים אחרים – ובעיקר עינויים והתעללות – קשה שבעתיים. החטופים נמצאים במצב תמידי וקיצוני של פחד וחוסר ודאות, התעללות פיזית ונפשית וניתוק ממידע. מחקרים שנעשו על שבויים ממלחמת יום הכיפורים מלמדים כי שבי ממושך מוביל לפגיעות נפשיות עמוקות ומורכבות, כולל דיכאון, חרדה, הפרעה פוסט-טראומטית, סימפטומים פסיכוטיים ואפילו בעיות פיזיולוגיות קשות. אנשים שהיו בשבי מזדקנים באופן מואץ ומתים בגיל צעיר יותר ביחס למי שלא נחשף לזוועות אלה. ככל שהשבי נמשך, הנזק הנפשי הולך ומעמיק, ותהליך הריפוי, ההחלמה והשיקום הוא ממושך ומורכב יותר.

גם משפחות החטופים והמעגלים החברתיים שלהם נמצאים במצב טראומתי חריף, עם פוטנציאל לנזק נפשי ארוך טווח עקב תחושת האובדן, הדאגה הבלתי פוסקת, ההמתנה המייאשת וחוסר הוודאות.

אבל אי-השבתם של החטופים והשבויים אינה משפיעה רק על המעגל הקרוב אליהם. היא משפיעה על החברה הישראלית כולה. אי-החזרתם מובילה לכך שכל אחד ואחת מאיתנו נושא עול מוסרי ורגשי, כזה שלפעמים אין לו מילים אבל יש לו מחיר כבד. חיילים ואזרחים שנפלו בשבי אינם מייצגים את עצמם בלבד – הם מייצגים את כולנו. העובדה שישנם אנשים שנמצאים במצוקה כה גדולה והמדינה אינה מצליחה לשחררם, וההבנה שכולנו חשופים לאותם הסיכונים, גורמת לחרדה מתמשכת ופגיעה באמון, ופורמת את ערכי הסולידריות והערבות ההדדית.

כך הולכים ומתפוררים החוסן והתשתית הפסיכולוגית שעליהם נבנתה המדינה. כך מופר האמון והחוזה החברתי בין האזרחים, ובין האזרחים לממשלה. כבר היום ניתן לשמוע הורים שחוששים לשלוח את ילדיהם לצבא, אזרחים שמרגישים מנותקים מהחברה ובודקים כל אפשרות להוצאת דרכון זר ולרילוקיישן, מתבגרים שחשים שאינם יכולים לסמוך על המדינה שתעשה באמת ובתמים את כל המאמצים לשחררם מידי האויב. ממחקרים שהובלנו בשנה האחרונה, רמת האמון במוסדות המדינה נפגעה. 

זוהי קריאה חזקה, מוסרית ולאומית, לעשות הכול ועכשיו כדי להחזיר את החטופים הביתה. לא רק בשבילם ובשביל משפחותיהם, אלא גם בשביל הערכים שעליהם בנויה החברה שלנו. החזרת השבויים הביתה היא מבחן מוסרי מהמדרגה הראשונה של מדינת ישראל. אם לא נעשה כל שביכולתנו להחזירם, אנו עלולים לחזות בהתמוטטות אבני הבסיס שמרכיבות את הזהות שלנו. וזוהי גם חובתנו כלפי הדורות הבאים, שהרי – איזה מסר אנו מעבירים לילדינו כאשר אנו שותקים מול העוול ומקבלים בשוויון נפש את השבר הערכי הזה?

כמו כולם, גם אנחנו מודעים למציאות המורכבת, לשיקולים הביטחוניים והפוליטיים, לציר פילדלפי ולמיטוט גדודי החמאס. איננו מתעלמים מהטענה ששחרור החטופים בעסקה עלול להוביל, בפוטנציה, לפיגועים בעתיד. לצערנו, הסכנה אורבת לעם ישראל מכל גבול, ותמיד יכולנו לאיומים טקטיים אלה. אך התפוררות חברתית מהווה איום אסטרטגי. בעת הזאת, השיקולים החברתיים והנפשיים צריכים להתעלות על כל השיקולים האחרים, כדי שתישאר כאן מדינה. זו חובתנו כאזרחים, כישראלים, כיהודים וכבני אדם. נפש העם היהודי ונפש החברה הישראלית כולה, מוטלים על הכף. עלינו להחזיר אותם הביתה. עכשיו.

הכותבים הינם פסיכיאטר ופסיכולוגים הפועלים מאז 7.10 לטיפול ולחיזוק החברה הישראלית בתחומי בריאות הנפש ותחומים משיקים.