לפני כחודשיים נולד ים, בני הבכור. מאז חזרתי לגור בעיר הולדתי נהריה. החיים בנהריה עם תינוק בן חודשיים כהורה יחידני הם לא חיים רגילים של אבא ובן, בוודאי אחרי נפילת הכטב"ם בעיר. השגרה מופרת אפילו חמש פעמים ביום על ידי אזעקות. הבהלה שמלווה את הריצה לממ"ד עם תינוק בידיים היא תחושת פחד בלתי נתפסת.
בכל פעם שהאזעקה נשמעת, הלב מתחיל לפעום במהירות מטורפת. יש 15 שניות בלבד והמחשבות מתרוצצות בראש - איך להגיע הכי מהר לממ"ד, איך להגן על ים, איך לשמור על השקט והשלווה שלו בזמן שהעולם סביב מתערער. זה יכול לקרות באמצע מקלחת, בזמן האוכל או רגע אחרי שנרדם.
הבהל מלווה אותך לאורך כל היום, ממתינה לרגע הבא שבו תישמע הסירנה. אין חיים נורמליים בצל האיום המתמיד. כל תזוזה וכל צליל לא מוכר מעוררים את החשש שאולי שוב ניאלץ לרוץ ולהסתתר. המציאות הזאת מתישה ומייאשת, ואין בה מנוחה או שקט נפשי.
הפחד הזה הוא לא רק שלך כהורה, הוא חודר גם ללב של התינוק שלך. אף על פי שהוא קטן הוא מרגיש את המתח שלך, את הלחץ ואת החרדה שמתלווים לכל אזעקה.
הבכי שלו אחרי כל ריצה לממ"ד משקף את הבלבול והבהלה שהוא חווה. איך אפשר להסביר לתינוק בן חודשיים שהעולם בחוץ מפחיד ומסוכן? איך אפשר לשמור עליו בשקט וברוגע, כשהמציאות כל כך בלתי צפויה?
תושבי המרכז אדישים
כשמסתכלים מהמרפסת ורואים את היירוטים בשמיים ושומעים את הדי הפיצוצים, מבינים כמה הצפון נשכח. אנחנו מרגישים שהממשלה הפקירה אותנו, את התושבים שמנסים לנהל חיים נורמליים בצל המלחמה. התחושה היא שמערכת הביטחון לא ערוכה להגן עלינו כפי שצריך. נשארנו לבד במערכה.
החשש האמיתי הוא גם האדישות של תושבי מרכז הארץ, שרבים מהם לא חווים את המציאות היומיומית של האזעקות והריצה לממ"ד, וכתוצאה מכך קשה להם להזדהות עם תושבי הצפון. אך המאבק הוא לא רק של הצפון; הוא מאבק של כולנו.
אם לא נתאחד ונפעל יחד, תחושת ההפקרות תמשיך להעמיק, והמצב עלול להחמיר עוד יותר. הכאב והסבל של תושבי הצפון צריכים להיות קריאת השכמה לכל המדינה - להתאחד, לתמוך ולפעול לשיפור המצב הביטחוני.
החיים בצפון בכלל ובנהריה בפרט מלאים אתגרים, בהלה ופחדים. אבל יותר מכל, הם מחזקים את הרצון לשינוי, לתקווה לעתיד טוב יותר, שבו נוכל לגדל את הילדים שלנו בביטחון ובשקט.
תומר אלמוג || אבא של ים בן החודשיים, מנהריה