ניו יורק. פעם ראשונה שלי פה. לא חשבתי שאגיע לכאן בפעם הראשונה בנסיבות הללו. אבל זו המציאות, והגעתי לכאן כדי לייצג את סבא שלי ולהיות הקול שלו כשהוא לא יכול.
השעה עשר בבוקר, מצעד התמיכה בישראל ובחטופים מתחיל. המקום צפוף, כולם מתרכזים ברחוב לצעוד למען מטרה אחת. עשרות אלפי אנשים, המון קריאות לשחרור החטופים והמון ראיונות לתקשורת.
הקריאה שמובילה את כל הצעדה הזו, ולא מפסיקה להישמע ולו לרגע אחד, היא כמובן Bring them home now, שכן כל בקשתנו היא אחת: להחזיר את היקירים שלנו הביתה. אני נמצאת שם ומרגישה קטנה מול המוני אנשים.
מחכה שאורך יאיר את כולנו שוב
מתחילים ללכת. מאחוריי אלפי אנשים, מצדדיי עוד מאות, וההמולה מציפה אותי. אני חושבת על סבא שלי, שלכבודו אני כאן. אותו סבא מלא חמלה ורגש, מלא שמחה ואהבה, שנחטף ומאז אין לי שום פיסת מידע עליו, איני יודעת מה עלה בגורלו. אותו סבא ששבוי כבר שמונה חודשים בשבי חמאס על לא עוול בכפו.
אני רואה את המוני האנשים שנאספו כדי לקרוא לשחרורו, ופתאום אני מרגישה שניתנו לי כוחות. אני רוצה לשלוח את הכוחות האלה לסבא שלי, שמהווה את האור במשפחה שלי, שיראה כמה אכפת לנו, שיידע שלא שכחנו אותו, שיישאר חזק ובעל תקווה.
אני רוצה לשלוח את הכוחות האלו לכל החטופים שמחכים לחזור הביתה, ולכל המשפחות שמחכות לאהוביהן. המוני האנשים בצעדה מהווים את כל נקודות האור, שחסרות כעת לכל החטופים שנמצאים בחושך. הלוואי שיידעו שאנחנו עושים הכל ולא שכחנו מהם.
סבא שלי האהוב, אני רוצה להאמין שהאור שלך עדיין דולק בך ומחכה להאיר את כולנו שוב.
ניו יורק, פעם ראשונה שלי כאן. לצערי, לא מהסיבה הנכונה, אבל אני מקווה שבשנה הבאה הצעדה השנתית למען ישראל תיראה אחרת.
הכותבת היא נכדתו של החטוף שלמה מנצור
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו