דווקא ביום העצמאות: יש לנו את החופש להשתיק את המסיתים והמפלגים

יום השואה - יום הזיכרון - יום העצמאות. איזו מדינה נורמלית היתה מעוללת את זה לעצמה? למה לדחוס בזה אחר זה שלושה מועדים כל כך תובעניים וכל כך הפוכים? בעצם, ארבעה מועדים. הרי פסח, יום ההולדת הלאומי שלנו, צועד בראש השיירה.

הסמיכות של לידה־חורבן־מלחמה־תקומה קשה לכולנו. חגיגות יום הולדתנו עוד לא תמו, וכבר אנחנו נדחפים אל זיכרון בסלון וסיפורי השמדתנו. ומייד אחר כך, בהפרש קצר מכדי לשוב לנשום, אל טובי בנינו ובנותינו שנקטפים מאיתנו שנה אחר שנה, חודש אחר חודש, ובזמן הזה אף שבוע אחר שבוע ויום אחר יום, ומותירים בליבנו חלל שלעולם לא מתמלא.

אני יודעת שהחלל לא מתמלא כי אחיו בן ה־19 של בעלי נהרג בתאונה צבאית לפני יותר משלושים שנה והיעדרו פעור אפילו בלב ילדינו שנולדו לאחר מותו ולא זכו להכיר את הדוד היחיד והמיוחד שיכול היה להיות להם. פצעי השכול שותתים אצל כולנו. במיוחד הפצעים הטריים. וכי יש בינינו משפחה או אדם שאינם מכירים נרצחים ונופלים מטבח שמחת תורה וממלחמת הגבורה שעדיין ניטשת?. הגשר שאמור להפריד בין דמעות האבל והשכול על נופלינו לבין חגיגות השמחה והגאווה על תקומתנו הוא גשר צר מאוד. יום הזיכרון ויום העצמאות מלופפים זה בזה לבלתי הפרד. במיוחד עכשיו.

אנחנו בתוך הטראומה

בשנה רגילה הייתי מצטטת את דברי חכמינו על הקשר בין חורבן לגאולה ועל הצורך במועדים שישלבו את זיכרון החורבן עם זיכרון הגאולה. יש בתרבות העשירה והחכמה שלנו לא מעט תובנות שיכולות לסייע לנו במעברים הכל כך קצרים שבין ארבעת המועדים, ולהעניק לנו את הכוח לחגוג את חג עצמאותנו בשמחה ובסיפוק דווקא בשל קרבתו ליום השואה וליום הזיכרון.

אבל זו לא שנה רגילה.

השנה אין לנו מעברים. יום השואה ויום הזיכרון לופתים את חיינו במלוא נוכחותם ולא מאפשרים לנו לעבור אל יום העצמאות. לעבור באמת. כשחיילינו ממשיכים להיהרג, כשחטופינו ממשיכים להינמק, כשעשרות אלפים מאיתנו פליטים בארצם, כשיישובי הצפון עומדים בשיממונם, כשתושבי הדרום שוב שמים נפשם בכפם, וכשמשבר האמון שלנו בצבא ובמדינה אינו מתאחה חרף הגאווה הבלתי ניתנת לתיאור בלוחמינו - אנחנו לא בפוסט־טראומה, כפי שאומרים המומחים, אלא עדיין בטראומה. עמוק־עמוק בטראומה.

המסיתים

אני קוראת את מה שכתבתי ונוזפת בעצמי בקול רם. מה זה הייאוש הזה? אם אין לך מילים מחזקות ומעצימות לרגל חג העצמאות, מוטב שלא תכתבי כלל. אפילו אתרים ועיתונים שרעילותם אומנותם מצליחים לכתוב ביום הזה כמה מילים של תקווה.

יש בי תקווה. באמת. באמת! וגם גאווה ושמחה והשתאות. אך בשונה מהטורים ומהמאמרים הרגילים שלי, שנכתבים בהכרת תודה מתמדת על הזכות להשתייך לעם ישראל ולמדינת ישראל, הפעם רוחשים בכתיבתי גם רגשות שליליים.

קשה לי להתוודות עליהם, אבל הנה אני מעיזה:

המלחמות הפנימיות שנעלמו למחרת טבח שמחת תורה חזרו אלינו במלוא נוראותן. קללות ונאצות, שנאות והסתות, גידופים והכללות, ולעיתים אף מהלומות ודריסות, שוב משתלטים על המרחב הציבורי שלנו. ברשתות, באתרים, ברחובות ובכבישים. כל הקבוצות במדינה שותפות לשנאה - דתיים וחילונים, ימנים ושמאלנים, חרדים ומסורתיים. "ביביסטים" ו"קפלניסטים".

כל הקבוצות, אבל לא כל הישראלים. סקרי דעת הקהל מלמדים שרובנו לא שונאים ולא מסיתים. שיעורים גבוהים מתוכנו אף ממשיכים להתנדב כמו למחרת הטבח ותורמים לכל חלקי העם בלי להבדיל בין קבוצה לקבוצה. מיעוט קטן, לעיתים זעיר, משתלט על השיח של קבוצתו ומסית כלפי קבוצות אחרות - והרוב שותק. אנחנו הרוב הדומם. זה טיבו של רוב. אבל הגיעה העת להמיר את השתיקה בהשתקה.

הפילוגים קרעו את עמנו

המילה "השתקה" כל כך מזעזעת, שאין ולא תהיה לי כל טרוניה אם תפסיקו כעת לקרוא אותי. עד לא מזמן גם אני הייתי מפסיקה לקרוא אחרי מילה כזו.

אם נשארתם איתי אני יכולה להביע בפניכם את עמדתי בלי להתחמק ובלי להתנצל. אך חשוב לי קודם לספר לכם על הנסיבות שמביאות אותי לקרוא להשתקתם של המסיתים.

כל ספריי מתמקדים במהפכות הגדולות שהצמיחו את התרבות היהודית. בכל פעם שאני מתחילה לעבוד על ספר חדש אני בטוחה שמצאתי לי סוף־סוף מהפכה שטלטלה את תרבותנו ושהצעידה אותנו קדימה מבלי לקרוע ולפלג את עמנו. בימי התנ"ך המוקדמים, כשעוד היינו מחולקים לבתי אב ולשבטים, המלחמות בין בית שאול לבית דוד הביאו לפילוג הממלכה.

אבל איזה פילוג יכול היה להיות בימי שיבת ציון? הרי עזרא ונחמיה איחדו את גולי בבל תחת הנהגתם, והנגישו את התורה לכל הקבוצות והמעמדות. ואיזה פילוג יכול היה להיות אצל חז"ל? הרי בית שמאי ובית הלל חלקו זה על זה כמעט בכל הלכה, ובכל זאת לא נמנעו מלהתחתן זה עם זה. ואיזה פילוג יכול היה להיות בראשית החסידות? הרי החסידים והמתנגדים דומים להפליא ופועלים זה לצד זה במפלגה אחת.

לא אלאה אתכם בעוד נושאים. די בדוגמאות שהבאתי כדי להמחיש את הפער בין האופטימיות שלי בתחילת הכתיבה, לבין התדהמה והאכזבה שמכות בי כשאני מגלה שמה שהיה הוא שיהיה, אין חדש תחת השמש, הדנ"א הפלגני של עם ישראל לא מדלג על שום תקופה.

אבל לא צריך סטטיסטיקה מדויקת כדי לדעת שהשנאות הפנימיות המיטו עלינו אובדנים כבדים מנשוא

בכל דור נקרעה מאיתנו קבוצה חשובה אחרת. בימי ממלכת ישראל איבדנו את עשרת השבטים, בימי שיבת ציון איבדנו את נאמני הארץ שלא גלו לבבל, בימי חז"ל איבדנו את תלמידיו של ישוע שהיו יהודים גמורים, בימי הבעש"ט איבדנו את הפרנקיסטים שיכלו לדעתו לתקן את חטאיהם ולהיעשות שוב בשר מבשרנו.

קשה להעריך כמה יהודים נעקרו מעם ישראל בכל פילוג ומה יכלו לתרום לנו כאומה וכתרבות, אבל לא צריך סטטיסטיקה מדויקת כדי לדעת שהשנאות הפנימיות המיטו עלינו אובדנים כבדים מנשוא.

בסוף שרדנו. כן. אבל זה לא אומר שנשרוד גם היום. לא כעם. בוודאי לא כמדינה. היו לנו בעבר הרחוק לפחות חמש מדינות, וכולן חרבו. אולי לא רק בעטיין של מלחמות פנימיות, אך כששנאנו זה את זה והתפלגנו זה מזה, היינו קטנים וחלשים ותשושים ועייפים מכדי לנצח.

חיכינו למדינה אלפיים שנה. זכינו בה לאחר גלות ארוכה וקשה שכמעט הכחידה אותנו. האם אנחנו מוכנים להמר על קיומה של מדינת ישראל היקרה ואהובה שלנו ולהפקיר אותה לשיני הפלגנים?

MeToo#

אני לא מחוברת לשום רשת חברתית. הכתיבה תובעת ממני שקט מוחלט. אבל אני יודעת שהרשתות החברתיות הביאו לעולמנו לא רק קללות, אלא גם ברכות. על הקללות קוראים מאמרים ושומעים הסכתים לרוב, ואילו על הברכות בקושי מדברים. הנה דוגמה לברכה גדולה שהתרחשה בזכות הרשת. קוראים לה MeToo.

בימי נעוריי וצעירותי, אי־אז בסוף שנות השבעים ובשנות השמונים, לא יכולתי ללכת ברחוב בלי "בובה־מותק", שריקות, בדיחות גסות, חוות דעת מפורטות על גופי, ואפילו מגע יד של בחורים צעירים (נורמטיביים!) לקול מצהלות חבריהם. כשבנותיי הגיעו לגיל ההתבגרות, הנורמה כבר אסרה לגעת, אך התירה לדבר. חופש הדיבור הוא ערך מקודש, מותר להתפעל מגופך בקול רם, יאללה, תצחקי, תזרמי, תהיי קולית, למה את כזו כבדה?

אבל כשבתי הגדולה נעשתה נערה השתנו כללי המשחק. ההאשטאג MeToo, שנוצר כדי לתת לאישה שחוותה תקיפה מינית את האומץ לספר ולשתף, הוקפץ לפוסטים מחפצנים על נשים. עוד MeToo# ועוד MeToo# ועוד MeToo#. זה כוחה של הרשת. מיליוני האשטאגים הציפו את הרשתות והפכו מילים מחפצנות ללא לגיטימיות. ולא רק בקרב הצעירים. הנורמה החדשה עברה גם למבוגרים והשפיעה אפילו על ה"בומרים".

ההאשטאג MeToo# השתיק את מחפצני הנשים בחברה המערבית. זה מה שאנחנו צריכים לעשות למפיצי השנאה בחברה הישראלית.

חתני ובתי הגו את הרעיון עם חבריהם מייד לאחר הטבח. זכיתי להשתתף במפגש שהעניק להאשטאג את שמו: #מיזוג (mezoog#). אבל בדיוק התגלגל ברשת רעיון דומה של מילואימניקים שלחמו עם חיילים מכל הסוגים והמגזרים באהבה ובשיתוף, ונחרדו לגלות בחופשותיהם הקצרות שבחוץ עדיין משתוללת השנאה (זוכרים את המערכון הגאוני של "ארץ נהדרת"?). ההאשטאג של המילואימניקים נקרא #סתמותפה. פינינו להם את הבמה בשמחה. העיקר שהפלגנים יושתקו.

האמנו אז בתמימותנו שאנחנו, הרבים, לא ניתן שוב לאינטרסנטים שטופי שנאה לפלג אותנו. למדנו את הלקח. ראינו מה קרה לנו כשהיינו מסוכסכים. די! זהו! לעולם לא עוד!

השתקה אקטיבית

ההאשטאג הוא דוגמה אחת מרבות, אך לזה אני מתכוונת כשאני אומרת להשתיק. השתקה אקטיבית, גלויה, ישירה, תקיפה (אך בשום אופן לא אלימה). מפיצי השנאה לא מתרשמים מסיסמאות קליטות וחמודות דוגמת "ביחד ננצח". האחריות להשתקתם מוטלת על כולנו, ולא רק על אבות שכולים בעלי שיעור קומה דוגמת חגי לובר, או על שחקנים ידועי שם דוגמת יעל בר זוהר.

כל אחד מאיתנו חייב להשתיק את המסיתים, בכל מקום ואתר. לחסום אותם בקבוצות הווטסאפ, למחוק אותם מאנשי הקשר, להעיף אותם מהרשתות החברתיות, לקטוע אותם בשיחות רעים ואף בשיחות משפחתיות. רצוי להסב קודם את תשומת ליבם, אך אם ההסתה נמשכת - להשתיק!

טוב שיהיו בינינו חילוקי דעות. אוי לנו ואבוי לנו אם נהיה אחידים. העם שלנו מורכב מפסיפס ססגוני ותוסס של עדות, אמונות, מנהגים וזהויות. מותר להתווכח, מותר לשכנע, מותר גם להתרגז, אבל לא להסית.

ואל תגידו לי שזה סובייקטיבי ועניין של טעם אישי. אפילו המסיתים עצמם יודעים מתי נחצה הגבול הלא באמת דק בין הבעת דעה, אפילו קיצונית, או מתיחת ביקורת, אפילו קשה - לבין הפצת שנאה.

להשתחרר ממפיצי השנאה

קשה לנו לעבור מבתי הקברות הצבאיים אל חגיגות עצמאותנו. במיוחד השנה. אבל יום העצמאות אינו רק יום של ריקודים ומנגל. אנחנו עצמאיים. יש לנו בחירה חופשית. לכל אחת ואחד מאיתנו כפרטים, ולכולנו יחד כחברה. הלוואי שנבחר ביום העצמאות הזה להשתחרר ממפיצי השנאה שמאיימים על קיומה של המדינה האהובה והפלאית שלנו. הבחירה בידינו. החופש בידינו. החופש לרסן, החופש לבלום, החופש להרחיק. וגם החופש להשתיק.