שלושה דורות של גבורה ושכול: סיפורו של עידן קלימן, שסבו נפל במלחמת העצמאות ואביו נפצע במלחמת יום כיפור

ושוב, צפירת ערב. דקה ארוכה של דממה מבחוץ, ובפנים הנפש סוערת. ורגע אחרי, זה מתחיל. הידיעה שעכשיו, יותר מתמיד, אנחנו מעלים על נס את המתים שלנו, והשנה אנחנו עדיין באמצע המערכה. בכל שנה אלפי פצועי צה"ל פוגשים את היום הזה בקרב חבריהם. עבור עידן קלימן, יו"ר ארגון נכי צה"ל ובן למשפחה שכולה בעצמו, זהו יום של סערה ושל עוצמה.

"כבר 20 שנה שאני הולך בערב לטקס בהיכל הבנים שבבית הלוחם, כי זה טקס עם עוצמות אחרות", הוא מדבר מהר. "ההבנה שמי שמקריא את שמות הנופלים אלו אנשים שנלחמו לידם ויצאו בחיים הופכת את זה לטהור.

"באירוע שבו נפצעתי לא היו הרוגים. רק אני ספגתי את הכדור ונשארתי עם הנכות. אבל לא מעט מהאנשים שהכרתי נהרגו בקרבות. אני משאיר לעצמי כמה רגעי התייחדות ביום הזיכרון, אבל גם ביום הזה יש לי מחויבות לאלו שנשארו בחיים עם צלקות פיזיות ונפשיות. יש כאלה שלא מדברים על ההרוגים או שבכלל מבקשים לא לדבר איתם בימים שסמוכים ליום הזיכרון, כי ההתמודדות קשה להם. גם אני לא מדבר באופן פתוח על השכול. אולי זה בכלל חלק מחומות ההגנה שהקמנו סביבנו.

"אבל בכל פעם שאני טס, למשל, יש לי שיחה של 20 שניות עם חבר שלי, שמוליק בן גרשון ז"ל, שנהרג ב־1994. אני כאילו אומר לעצמי בראש 'היי, אחי, לא שכחתי אותך'. בטח בגלל שהוא היה טייס".

עידן סופר באצבעות ידיו את חבריו וקרוביו, חללי מערכות ישראל. סבא שלו, רודולף קצנשטיין ז"ל, שנרצח במלחמת העצמאות. המורה להתעמלות יוסי ששון ז"ל שנהרג אי־שם ב־1982 במלחמת לבנון הראשונה. החברים הרבים מהשכבה בתיכון רנה קסין בירושלים, שבמהלך השנים 1995-1994 איבדה שישה מתלמידיה.

נראה שאם היה יכול, עידן גם היה ממשיך לספור את מתיו על אצבעות כפות הרגליים, הכפופות מטה בכיסא הגלגלים. בכלל, באופן אישי יש לו חשבון ארוך עם מלחמות ישראל. סבא שלו, כאמור, נרצח במלחמת העצמאות ב־1948. אבא שלו, אריה, נפצע ב־1973 במלחמת יום כיפור. ועידן נפצע בקרב בעזה בגיל 19 ונותר משותק מהחזה ומטה. מעבר למלחמות, עידן גם שבע מערכות משל עצמו, כשפעמיים נאבק בסרטן, וניצח.

הוא בן 50, נשוי לשירי (49), בעברה מורה ומחנכת וכיום המלווה של עידן. יש להם שני ילדים - אורי (24), בנה של שירי מנישואיה הקודמים, ודניאלה (10). מאז שהיה ילד גדל על המורשת של סבא שלו. רות, אמא של עידן ובתו היחידה של רודולף, היתה אז רק בת 6.

"אמא שלי לא דיברה על סבא שלי הרבה. ידענו רק שהוא היה חשמלאי וחבר ב'הגנה', ושנרצח בדרכו לתקן כבל שנותק על ידי הפדאיון. נושא השכול תמיד דובר בבית, אבל הכל היה מדובר בצורה טכנית. זה היה נושא מאוד רגיש עבור אמא שלי והיה נראה שכל שיח על סבא שלי פותח לה את הפצעים מחדש. זה מלווה אותנו עד היום, החוסר במידע הזה. אבל השכול היה חזק מדי.

"רק דרכה הבנתי שליתמות אין גיל. קצת אחרי שהתחלתי לעבוד בארגון אמא שלי, שהיתה אז כבת 70, התקשרה אלי כועסת כי הגיע יום הזיכרון ולא שלחו לה את הסיכה והספר שמשפחות שכולות מקבלות בכל יום זיכרון. מן הסתם זה קרה בטעות, אבל היא ממש כעסה ונעלבה. רק אז הבנתי שלא משנה כמה שנים עברו, וכמה בוגרת היא תהיה, היא עדיין יתומת צה"ל".

רות נפטרה לפני חמש שנים, בגיל 77. יום לפני מותה ביקשה מבניה ומבעלה שימלאו את מקומה ושביום הזיכרון יפקדו את הקבר של רודולף בבית העלמין בחיפה. "כעובד בארגון נכי צה"ל לא הקפדתי להגיע כל שנה, כי היו מבקשים ממני להגיע לכל מיני טקסים אחרים. אבל מאז שאמא שלי נפטרה אני מקפיד להגיע לשם ביום הזיכרון, מלבד פעם אחת שבה הזמינו אותי להיות בטקס המרכזי של בית הלוחם בתל אביב, והשנה, כי הבטחתי לבת שלי להקריא 'יזכור' בבית הספר שלה".

נכה צה"ל זה לא מקצוע

עידן גדל בשכונת גבעת המבתר בירושלים עם הוריו רות ואריה (88) ואחיו דור (55). שלושה שבועות אחרי שעידן נולד, ב־1973, פרצה מלחמת יום כיפור ואריה, ששירת בצנחנים, נקרא למילואים.

ב־15 באוקטובר 1973, כשבוע וחצי לתוך הלחימה, אריה נפצע קשה בקרב על מעוז בודפשט (הצפוני ביותר בתעלת סואץ, היחיד שלא נכבש על ידי המצרים; ב.א). כדור שנורה לכיוונו חדר אל הכתף השמאלית ופגע ביכולת התנועה של אריה בפלג הגוף השמאלי. במשך כשנה אריה עבר טיפולי פיזיותרפיה מפרכים עד שחזר לתפקוד כמעט מלא.

19 שנה אחרי שאריה נפצע גם עידן נפצע קשה. הוא היה אז לוחם בגבעתי ושירת לעיתים בלבנון ולעיתים ברצועת עזה. בנובמבר 1992, במהלך פעילות יזומה של הצבא בחאן יונס, עידן וצוותו נתקלו בחוליית מחבלים. הוא נפגע קשה מקליע שנורה לעברו וחדר לבית החזה.

"פינו אותי לסורוקה. ארבעה ימים אחרי שנפצעתי הודיעו לי שאהיה משותק. לא ידעתי כל כך איך לעכל את זה. הכרתי אנשים בכיסא גלגלים, אבל בגיל 19 אתה לא יודע באמת איך להתמודד עם הידיעה שאתה תחיה על כיסא גלגלים. כמה ימים אחרי הפציעה אבא שלי התיישב לידי ושאל אותי 'מה הלאה?'. הייתי בהלם, וכששאלתי אותו למה הוא מתכוון הוא אמר לי את המשפט האלמותי: 'נכה צה"ל זה לא מקצוע. מה אתה מתכוון לעשות בחיים?'.

"הוא ידע שאני לא אדע לענות על זה, אבל הוא רצה שהמשפט הזה ייתקע לי בראש, ושאני אחשוב קדימה. הוא ידע על מה הוא מדבר, כי הוא פצוע צה"ל בעצמו. וזה השפיע עלי, על הדרך שבה תפסתי את החיים. והכל הגיע מהמקום הזה של העוצמה של אבא שלי".

עידן היה מאושפז כחודש בסורוקה, שם עבר ניתוחים מצילי חיים. לאחר מכן הועבר לכשלושה חודשים וחצי בשיקום בשיבא, שם למד להתנהל עם עולמו החדש. "יצאתי לטיול אחרי צבא בארה"ב ובאוסטרליה, עבדתי בקונסוליה הישראלית בארה"ב, יצאתי למסיבות, למדתי משפטים. התקדמתי. העובדים שלי צוחקים עלי שאני משתמש במשפט 'יאללה תתקדם', אבל אני יודע שכל עוד תנוע קדימה יהיה בסדר".

הפציעה שלו, יאמר בציניות, היתה ה"ספתח" לקללה של השכבה ברנה קסין, שאיבדה שישה מתלמידיה בשנה אחת. "שמוליק, אחד החברים הטובים שלי, נהרג כשמסוקו התרסק. אחריו נהרגו בלבנון אריאל עובדיה, עופר חרוש ואביקם הופמן ז"ל, וב־1995 אמיר הרשנזון ומאיה קופשטיין ז"ל שנהרגו בפיגוע בבית ליד.

"מבחינתי זה מרגיש כאילו רק לפני יומיים הסתובבתי איתם במגרש הרוסים. יש לי זיכרונות מאוד טובים מכולם. אני זוכר איך יום אחד חזרתי במכונית מהשיקום ונתתי טרמפ לשמוליק. הוא היה על אזרחי, ואני לא הבנתי למה הוא לא משוויץ במדים היפים ובכנפי הטייס ומסתובב איתם כל היום. הוא דיבר איתי בשבת לפני שנהרג, סיפר שהוא עובר לתל אביב עם החברה שלו וקבענו להיפגש. ביום שלישי המסוק שלו התרסק, ואת החברה שלו כבר הכרתי בהלוויה".

לטפל בנפש לפני שיהיה מאוחר

ב־2020 עידן אובחן כחולה בסרטן הדם. "הלכתי לבדיקת דם, ויום למחרת הרופא אמר לי לעוף לאיכילוב. לא היתה לי בכלל מערכת חיסונית. הרופא סיפר שיש לי לוקמיה מיאלואידית חריפה (AML) ושאני צריך לעבור טיפולים באותו הרגע, אחרת יישארו לי רק שבועות ספורים לחיות. לא אשקר, זה היה מפחיד. אבל החלטתי לעבור טיפולים ולהמשיך לעבוד". 

במשך כחמישה חודשים עידן היה מאושפז לסירוגין, עד שהחלים מסרטן הדם. אחרי שנתיים הלוקמיה חזרה. "בפעם השנייה איתרו אותה ממש מהר, כי הייתי במעקב. הרופא התקשר אלי ואמר שאהיה חייב השתלת מח עצם. "בהתחלה זה לווה באכזבה נורא גדולה. הרי כבר עברתי את הסרטן, מאיפה הוא חזר? אבל הרופאים נתנו לי כזה ביטחון במאבק, והראו שהם יודעים מה הפתרון, וסמכתי עליהם. קיבלתי תרומת מח עצם שהתאימה באופן מלא מבחור חרדי בן 20. אני מאוד ארצה לפגוש אותו יום אחד", הוא מספר נרגש.

כשהוא מדבר על הארגון שהוא עומד בראשו, טון הדיבור שלו הופך נחרץ. ככה הוא. תנו לו את הבמה לדבר על הפצועים, והוא כבר ייקח את השיחה לזכויות ולמאבקים. הוא התחיל את דרכו בארגון כפצוע צה"ל, ומ־2006 החל לעבוד בו. תחילה כמתנדב שקולט את פצועי מלחמת לבנון השנייה ב־2006, ובחמש השנים האחרונות כיו"ר. לפני שנתיים אף השיא משואה ביום העצמאות, לכבוד נכות ונכי צה"ל. אבל גם עשרות שנים במערכת לא הכינו אותו להתמודד עם פצועי 7 באוקטובר.

"במלחמת יום כיפור הוכרו כ־7,250 פצועים"

"יש כאן את מסת הפצועים הכי גדולה שידענו אי־פעם", הוא כועס. "לפי הערכות, עד סוף השנה יהיו בישראל כ־20 אלף פצועים ממלחמת חרבות ברזל, כשעד היום הוכרו כ־6,800 פצועים ופצועות צה"ל. לשם השוואה, במלחמת יום כיפור הוכרו כ־7,250 פצועים. זה המון. גם השכול לא פסח על אנשי הארגון. במלחמת חרבות ברזל, עד כה, נהרגו 16 נכי צה"ל ו־21 ילדים ונכדים של נכי צה"ל.

"הארגון קלט את כל הפצועים במלחמה עוד לפני שנקלטו על ידי משרד הביטחון. הרי השיקום מתחיל עכשיו, ואי אפשר לחכות איתו. חשוב להבין שעכשיו זה הזמן לעשות את השינוי. מעבר לפציעות בגוף, עצימות הפוסט־טראומה היא מהגבוהות שראינו. החיילים שחוזרים מהקרב מתהלכים כמו חומר נפץ אחרי שראו מראות קשים מאוד בשבת השחורה ובלחימה בעזה. אם קודם טיפלנו ברפורמת נפש אחת כדי לעזור למתמודדים עם פוסט־טראומה, עכשיו צריך רפורמת נפש על סטרואידים. רק שני פרקים מתוך ששת פרקי הרפורמה יושמו, וחייבים לזרז אותם. יש מחסור אדיר בכוח אדם באגף השיקום ובמרכזי הטיפול, והמדינה חייבת לטפל בכל הבעיות האלה לפני שיהיה מאוחר מדי".