חירות מחודשת: ארבע משפחות שחזרו ליישוביהן בעוטף עזה מספרות על חייהן מאז

ערב ליל הסדר, עוטף ישראל, שנת 2024. השנה לא צריך לשאול קושיות מההגדה של פסח כדי לדעת שהרשע מכולם נמצא מעבר לגדר. היציאה שלהם מהמלון אולי לא היתה יציאה מעבדות, אבל הבית לחלקם הוא לגמרי כמו חירות.

חורבן בית המקדש שלהם קרה ב־7 באוקטובר, ואת המרור הם אוכלים כבר יותר מחצי שנה, אבל דווקא עכשיו כשהם חוזרים הביתה לחגוג את החג, הבית שלהם הוא המקום הטוב מכולם - ולא תשכנעו אותם אחרת. לפניכם ארבע משפחות ששיתפו את "ישראל היום" בתחושותיהן.

משפחת עקיבא | קיבוץ סעד
"להחזיר את הנורמליות לחיים שלנו"

אסתר עקיבא, אם לחמישה, תארח בליל הסדר את האחים שלה, שיגיעו ממרכז הארץ כדי לחגוג יחדיו את החג. אם לכם זה נשמע נועז, למשפחת עקיבא זה ממש לא כך. "היינו המשפחה הראשונה עם ילדים שחזרה לסעד. היינו חודשיים לבד, הראשונים שחזרו עם ילדים לקיבוץ, עד שהקהילה חזרה ב־1 במארס. היה קצת קשה להיות לבד, בלי המולה של ילדים, ועכשיו זה בהרבה רגשות מעורבים - שמחה וכאב, חשש מהחזרה לשגרה ושמחה בה", אומרת אסתר.

לדבריה, אחיה ומשפחותיהם "מגיעים כדי לחזק, להחזיר לפה את החיים, ויש פה גם אמירה ערכית - ולא רק כי כיף ונוח בקיבוץ. המשפחה שלי יכולה לתמוך בי בכך שהיא יכולה להתארח, וגם ליהנות פה". אסתר חברה בהתארגנות האזרחית החדשה "עתיד לעוטף", קבוצת תושבים שהחליטו להשתתף בקבלת ההחלטות, ולא לקבל תכתיבים מהממשלה.

בניית אמון מחדש

"אנחנו רוצים להחזיר את הנורמליות לחיים שלנו, אחרי שהיינו שלושה חודשים בים המלח. אנחנו עדיין לא מרגישים מאוד מוגנים, ונמצאים בשלב בנייה מחדש של האמון. זאת אחת הסיבות שהצטרפתי ל'עתיד לעוטף'. יש כאן לקיחת אחריות שלנו, התיקון יהיה בעבודה המשותפת, ללא חלוקה של העוטף למגזרים שונים.

"בכל דור ודור יש שמחה וצער במקביל. זה העם שלנו, הדרך שלו לא פשוטה, ויש לנו צורך להמשיך להחזיק יחד, ליצור מדינה שיש בה בריתות חדשות ומוכנות לקחת אחריות על החיים, ובעיקר לא לחזור למה שהיה אלא להסתכל קדימה ולפעול באחריות למען העתיד שלנו. קשה לראות איך יוצאים מזה, אבל גם במצרים היה קשה - ויצאנו מזה".

משפחת צוברה | שדרות
"הכרת תודה שזכינו לחזור הביתה"

לגדל שמונה ילדים בעיר שבה - מלבד התאריך - המילים "סבב", "מבצע" ו"מלחמה" הן מושגים קבועים בלוח השנה, זו משימה מורכבת במיוחד, אך יש אנשים שרואים בכך שליחות, אהבת הארץ והמולדת. "זאת ציונות 2024", אומרת בגאווה טוהר צוברה, רכזת מועדוניות בקהילת רעות בשדרות.

טוהר, קובי וילדיהם חזרו לעירם בסוף פברואר. "היינו אצל סבא וסבתא במרכז שפירא, ובגלל העבודה הייתי נוסעת בכל יום לשדרות. כיף לחזור, משמח מאוד וזה לגמרי לא מובן מאליו. יש כאלה שלא זכו לחזור הביתה או שהם כבר לא בחיים. יש מעין הכרת תודה שזכינו לחזור. מצד שני, הכל פה מאוד מתוח, בכל פעם יש שמועה על מחבלים".

מרגישים שליחות

כשטוהר נשאלת על ערב החג בבית, קולה הופך רך ועדין: "אין כמו הבית. אנחנו גם נארח חברים שרק באוגוסט עברו לעיר, ובכל זאת בחרו לחזור. שתבין כמה קסם יש פה במקום. אנשים שלא קשורים כמוני לעיר - חודש וחצי בה הספיקו להם כדי להתאהב".

במשפחת צוברה לא עברה, ולו לרגע, מחשבה לעזוב. "זה הבית שלנו. אבי חינך אותנו ככה שכל אחד מהאחים שלי מרגיש בשליחות במקום אחר בארץ. כמו שאנשים שגרים ביו"ש ובבקעה מיישבים את הארץ, אנחנו עושים את זה פה. יש כאן קהילה, חינוך ותרבות מצוינים. עברתי לכאן מבאר שבע, וזאת היתה הבחירה הכי נכונה בחיי".

את הכוח היא שואבת מקרוב משפחתה מקרני שומרון, ידידיה אליהו, בן 25, לוחם בגדוד 8170 של ההנדסה הקרבית שנפל בנובמבר בקרב ברצועת עזה. "כשהוא יצא להילחם הוא אמר לנו, 'אני יוצא לשם כדי שאתם תוכלו לחזור הביתה'. הוא לא חזר, אבל אנחנו כאן, והם לא ישברו אותנו".

משפחת מרציפר | קיבוץ אור הנר
"אתה רואה את הקיבוץ - הוא חי!"

ארנון מרציפר הוא אב יחידני לשני תאומים מקסימים בני חצי שנה, שנולדו בסוף אוקטובר. בלילות הוא ממילא לא ישן, אבל אפשר לומר בעדינות שהפעם זה מהסיבות הנכונות. בשיחה עם "ישראל היום" הוא משחזר את רגעי החזרה ואת ההחלטות לטובת הקהילה, שנשמרה בזכות ההחלטה לשוב.

"התחושות בחזרה טובות מאוד", הוא אומר. "הכל מתערבב - הרבה זמן של מעברים מבית מלון אחד לאחר. בהתחלה היינו חודשיים בטבריה ואז עברנו, רוב הקיבוץ, לשלושה חודשים בירושלים. לפני כחודש וחצי הקיבוץ החליט לחזור, והיום כ־75 אחוז מהחברים חזרו".

החלטה לא פשוטה

ההחלטה לחגוג את החג בקיבוץ היא אישית, מסביר ארנון, "אין פה שחור או לבן. היו המון התלבטויות, אבל הקיבוץ חזר.

"יש כמובן חששות, כל החלטה אם להחזיר את החיילים או להוציא אותם מהקיבוץ מכניסה אנשים לסטרס, אבל בגדול אני שלם עם ההחלטה לא ב־100 אחוז אלא ב־200 אחוז. אור הנר קיבלו החלטה לא פשוטה. בקיבוצים אחרים שנמנעו מהחלטה לחזור, הקהילה מתפוררת".

ארנון מספר על חגיגות פורים בקיבוץ, "כשכל הרחבה מלאה ילדים, והיה מרגש לראות את זה". עם זאת, הוא אומר, "אנחנו לא משלים את עצמנו שהכל בסדר, אבל בחרנו לחזור. רק לראות בשעות אחר הצהריים, כשאוספים את הילדים מהמסגרות, אנשים, מכוניות: אתה רואה את המקום - הוא חי. חוזרים לאט־לאט, אבל זה הצעד היחיד והנכון שהיה צריך לקבל".

משפחת סטולר | קיבוץ יד מרדכי
"שקט לא יהיה פה, אבל זה הבית שלנו"

יד מרדכי, מהקיבוצים הקרובים לגדר, לא נפגע כלל ב־7 באוקטובר בזכות התעוזה של כיתת הכוננות והקרב ההרואי שניהלו כוחות צה"ל ומג"ב בצומת הסמוך. ועם זאת, בקיבוץ לא התקבלה החלטה קולקטיבית לחזרה. השכן החדש, השר בני גנץ, שכבר יושב על הקרטונים ומחכה למעבר, ייתקל שם בחברים אסרטיביים במיוחד - כמו משפחת סטולר, ששהתה במלון בחדרה וחזרה לקיבוץ באמצע חודש מארס.

לימור סטולר, אם לארבעה, חולקת איתנו את התחושות המעורבות לגבי החזרה: "אף אחד לא הבטיח לנו ביטחון. לא שקט פה כל כך. הבטיחו שקט ואין שקט, והכי עצוב הוא שהחזירו אותנו עם מענק, אבל לא כל כך מספרים מה קורה. אם יקרה הם גם לא יספרו, כי זה גול עצמי. אני מדברת על ירי, חשש מחדירה, חסימות כבישים. לדעתי, מיהרו להחזיר אותנו. אני אישית לא רציתי לחזור, אבל הבן שלי כן, כי החברים שלו חזרו. לא נשאר לו מה לעשות במלון".

דעות חלוקות

מבחינה קהילתית, הדעות ביד מרדכי חלוקות. "יש כעס בין חברי הקהילה שרצו לחזור, כי אי אפשר שהחינוך יהיה בשני מקומות נפרדים. מצד שני, יש הבנה כלפי אלה שנשארו במלון ופשוט פוחדים לחזור. אפשר להבין אותם.

"אולי היינו צריכים להישאר, כי שם אין תזכורת שיש מלחמה, אבל אני גם מבינה שזו דחיית הקץ. הם הרי לא מבטיחים שקט אחרי 7 ביולי, (תאריך היעד להפסקת המימון למלונות המפונים, א"י), אז מה הטעם למשוך?! שקט לא יהיה, וכאן זה הבית שלנו".