משפחתה של אגם ברגר החטופה בעזה, מתכוננת לבר המצווה של אחיה: "קשה לחגוג בלעדיה"

את לי ים ברגר, התאומה של אגם ברגר, התצפיתנית החטופה בעזה כבר 160 ימים, אני פוגשת בחדר של אגם, שהפך להיות מוקד עלייה לרגל בחולון.

הקירות מעוטרים במילות געגוע שכתבו לה חברותיה, הכינור המפורסם מונח על המיטה, ספר תורה שהכניסו הוריה לחדרה הוצב בספרייה. תמונות רבות שלה על הקיר. החדר כולו צועק געגוע וציפייה לחזרתה. את לי ים אנחנו פוגשים כשהיא חוזרת מהבסיס שבו היא משרתת. השבוע אחיה עילאי חוגג בר מצווה. מדובר למעשה באירוע משפחתי ראשון שבו אגם אינה נמצאת.

"הזוי שהיא לא איתנו"

"זה הזוי שאגם לא איתנו. בלתי נתפס. אני בטוחה שאגם יודעת וזוכרת שבר המצווה מתקרב. אני יודעת שהיא חזקה. אבל אלו 158 ימים יותר מדי. אות החיים האחרון ששמענו ממנה היה לאחר 55 ימים, אז חזרו חלק מהחטופים. הם סיפרו שהיא שומרת שבת, מסרבת להדליק אש בשבת ולבשל למחבלים. מסרה לאבא מזל טוב ליום ההולדת. אבל גם לחוזק שלה יש גבול. אני מרגישה שלא עושים מספיק על מנת שהיא תחזור, במבחן התוצאה היא לא פה".

מה מפחיד אותך?

"שמענו מה נשים עוברות שם. נשים ובחורות נאנסות ומוטרדות שם על בסיס יומיומי. עכשיו זה עוד זמן שאפשר להציל אותן. לעצור השלכות אפשריות של אונס. לאחר מכן יהיה קשה הרבה יותר".

איך הקשר שלך עם אגם?

"כתאומה של אגם הקשר בינינו הוא מיוחד מאוד. טלפתי. הרבה מאוד פעמים, בלי לתכנן, עשינו את אותם הדברים בדיוק. באחד הימים, כשהיינו בתיכון, יצאנו שתינו מהחדר באותה שנייה, לבושות באותם הבגדים בדיוק כפי שתכננו".

"אני מרגישה אותה, מדברת אליה. כשאני ממש בדאון בגלל המצב, אני חושבת עליה ומרגישה שהיא באותו המצב הרגשי כמוני בדיוק. אני חולמת אותה הרבה. בחלומות שלי היא חוזרת הביתה עם החיוך המפורסם שלה. אני גדולה ממנה בשתי דקות בלבד. אז אני גם התאומה שלה וגם אחותה הגדולה שדואגת לה כל כך ולא נושמת עד שהיא תחזור".

אני רואה שחזרת לסוג של שגרה, זה עוזר לך?

"לא בדיוק חזרתי לשגרה. אגם איתי בבוקר. בצהריים. בערב. בכל נשימה ובכל שנייה. התפקיד נותן לי משמעות וכוח".

אמא הסכימה שתתגייסי? לא פחדה?

"אמא פחדה מאוד. אבל למרות שיש לי את הטענות והכעסים שלי על הצבא ועל מה שקרה ב־7 באוקטובר, חשוב לי מאוד לשרת ולתרום".

"מחנק בגרון"

מירב, אמן של לי ים ואגם, מצטרפת לשיחה.

"ב־7 באוקטובר, עוד לפני שידענו מה קורה עם אגם, לי ים הוקפצה לבסיס והתחילה לארוז. מובן שלא אפשרתי לה ללכת. אבל היא בוחרת לשרת ולתרום ואני גאה בה ומכבדת אותה". 

"אגם, התאומה של לי ים, אמרה בשבי לאחת החטופות ששהו איתה ושאלה אותה מה היא מתכננת לעשות כשתחזור, שהיא מתכננת לחזור ולשרת באותו התפקיד באוגדת עזה. כששמעתי את זה השתאיתי מתעצומות הנפש והכוחות של הילדה שלי".

ואיך מתכוננים לבר המצווה בצל העצב והדאגה הבלתי נתפסים?

"קשה מאוד. מחנק בגרון. את הבגדים קניתי רק היום. יום וחצי לפני האירוע. אבל מצווה לא דוחים".

"נעשה לילד שמח", אומר שלמה, אביה של אגם. "הילד לא יזכור את בר המצווה שלו כעונש. נשתדל מאוד לשמח אותו ולהעניק לו חוויה טובה למרות הקושי הגדול".

אתם מרגישים שעושים מספיק על מנת להחזיר את הבת שלכם?

"לא", הם עונים פה אחד. "אומרים שעושים, אבל בשורה התחתונה אגם לא נמצאת בבית. כל רגע הוא קריטי. כל שנייה יכולה לחרוץ גורלות. אין לנו יום ואין לנו לילה. היומיום סובב כולו סביב החזרת אגם, פגישות, עצרות, מאמצים, נסיעות. בשעה שתיים-שלוש לפנות בוקר אנחנו נזרקים למיטה. וחוזר חלילה".

"קשה לי מאוד לחגוג את בר המצווה בלי אגם אחותי הגדולה", אומר עילאי, חתן בר המצווה.

"גם בתסריטים הכי גרועים לא דמיינתי שכך ייראה היום החשוב הזה. קשה לי מאוד. אני עצוב מאוד. היא חסרה לנו. בלעדיה זה לא אותו הדבר".

"יש עוד יומיים לחגיגת בר המצווה. אולי יקרה לנו נס", אומרת מירב.

"אמן והלוואי שנזכה לחגוג את בר המצווה כמשפחה שלמה ומאוחדת. יחד עם אגם".