יום המשפחה יצוין היום בצל הדאגה לחטופים: "חלק מהלב שלי איננו"

היום יצוין בישראל יום המשפחה. גם השנה ישירו ילדים קטנים בפעוטונים ובגנים שירי אהבה להוריהם, שיחבקו את צאצאיהם, ירקדו איתם וינשקו את פניהם הקטנות. עשרות אלפי הורים יקבלו מכתבים, ציורים וברכות מחממות לב כמיטב המסורת, אבל השנה מעיב צל כבד על היום המיוחד.

136 חטופים ישראלים - נשים וגברים, אחים, אחיות, בנים, בנות, אבות, אימהות וסבים - עדיין נמצאים בשבי בעזה.

אי אפשר לחגוג בלב שלם בלעדיהם, קשה לשמוח בחיק המשפחה כשמשפחות ישראליות רבות מחכות, גם ברגע זה, לאיחוד עם יקיריהן שנחטפו ב־7 באוקטובר.

עדים אילמים לחסרונם של החטופים הם חדריהם המחכים להם שישובו. בבית מחכות להן המשפחות המודאגות ועומדים החפצים - כלי הנגינה, המחשבים, התמונות על הקיר, המיטות וארונות הבגדים - דוממים. הכל נשאר כשהיה וממתין. גם אנחנו ממתינים. שישובו הביתה.

"זה היה המבצר שלו"

"בכל שנה ביום המשפחה אני עושה ערב פינוק, עם פנקייקים בצורת לבבות ושייקים של פירות. אנחנו דואגים לציין את יום המשפחה, ותמיר אוהב את היום המיוחד הזה", אומרת חירות נמרודי, תושבת נירית, אמו של תמיר החטוף בעזה. "השנה אני חייבת לעשות זאת כדי להשאיר את המסורת הזו, כי זה עדיין יום המשפחה, אבל עם נתח חסר. חלק מהלב שלי איננו".

תמיר, שבנובמבר מלאו לו 19 שנים, משרת כמש"ק חינוך בצה"ל. "הוא ילד מבריק עם המון תחומי עניין מגוונים. הוא מתעניין באסטרונומיה ובגיאולוגיה, ושנים היה עסוק באילן היוחסין המשפחתי. הוא חקר את ההיסטוריה שלנו, יזם בעצמו תקשורת עם ארכיונים בגרמניה שיתרגמו לו מסמכים ומגיל צעיר העמיק בנושא. אבא שלי ז"ל אסף מטבעות והאוסף שלו אצל תמיר. הוא שומר עליו וחוקר את המטבעות. תמיר מתחבר לאנשים מבוגרים ממנו בקלות, הוא ילד עם המון תשוקה לחיים ויש לו נפש מאוד עתיקה. הוא יכול לשמוע סיפורים על השואה ומאוד מחובר לגיל השלישי".

תמיר, בנם של חירות ואלון, ואח של מיקה (16 וחצי) ועמית (14 וחצי), סבל מגיל צעיר מהפרעות קשב, מהיפראקטיביות ומבעיות בוויסות חושי. "היום אנחנו יודעים שזו מתנה. בזמנו הוא הלך לאיבוד חברתית, אבל בצבא הוא פרח. הוא סיים את הטירונות ואת הקורס בהצטיינות, והתחיל לראות את עצמו כדמות חינוכית. בבסיס אמרו עליו שהוא דאג לכולם, הרגיש אם למישהו לא נוח או נעים, ודאג לעטוף את אותו חייל או את אותה חיילת. הוא הרגיש שמצא את הייעוד שלו. הוא היה אמור להתחיל קצונה, ומאוד האמין בדרך שהוא עושה".

חירות נמרודי: "המשפחה מאוד חשובה לתמיר. הוא רצה להיות עם אחיותיו ודאג גם לשבץ זמן עם חברים, כי לא רצה לוותר על המפגשים החברתיים. חוסר הוודאות לגביו מאוד גדול, וכל עוד אין ודאות אנחנו ממשיכים להילחם"

את החדר הפרטי של תמיר מגדירה אמו כ"מבצר שלו. בתור ילד הוא היה צריך שקט ומקום בלי הרבה גירויים, והחדר שלו זה הממ"ד. יש לו טפט ענקי של סוסים דוהרים, כי הוא אוהב סוסים. במשך ארבע שנים תמיר הלך לרכיבה טיפולית ועשה שם דרך מדהימה. הוא אספן ובחדרו יש המון שיניים של דינוזאורים, אבנים וקריסטלים. יש לו מדף שלם מלא בפיצ'יפקעס".

בניסיון לשמר את הזיכרונות מבנה טריים, משחזרת חירות את סופי השבוע האחרונים שבהם תמיר היה בבית.

"הוא היה מגיע בסופי שבוע, היתה לו פינה משלו, בחדרו, אבל הוא ניסה להספיק הכל. הוא דאג למצוא זמן לבלות עם אחיותיו וגם עם החברים הקרובים, כי לא רצה לוותר על המפגשים החברתיים.

"המשפחה מאוד חשובה לו - הוא היה מאוד מחובר למסורת, ולא היה מוכן לוותר על ארוחת שישי ולא על הקידוש שהוא מאוד אוהב. חוסר הוודאות לגביו מאוד גדול, וכל עוד אין ודאות - אנחנו ממשיכים להילחם".

הדובדבן פורח ללא גיא

"החדר שלו נשאר כפי שהוא היה", מספר אילן דלאל, אביו של גיא גלבוע־דלאל מאלפי מנשה. גיא (22), בנם של אילן ומירב, אח של גל (29) וגאיה (16), נחטף ממסיבת נובה ברעים ב־7 באוקטובר, שבה בילה עם חבריו.

שניים מהם נרצחו - עידן הרמתי ורון צרפתי - ושני האחרים, גיא ואביתר, נחטפו. גם אחיו הבכור, גל, בילה במסיבה והצליח לצאת בחיים ולחזור הביתה אחרי שעות של תופת.

"גיא הוא ילד מתוק, ילד של אמא. הוא לא נותן לנו לדאוג אפילו לשנייה. תמיד היה מתקשר ומודיע היכן הוא, שנדע ולא נצטרך לדאוג לו", מספר אילן. "יש לו המון חברים. הוא אוהב לצחוק ולהצחיק. ילד עם המון שמחת חיים שממש כיף להיות לידו. גיא הוא מוזיקאי וגיימר רציני. הוא מנגן בכל מיני גיטרות שתלויות בחדרו. הוא וחברו אביתר, שנחטף איתו, ניגנו ביחד הרבה שנים בהרכב משותף.

"בחדרו אפשר לראות את כיסא הגיימרים המשוגע שלו, ומחשב מטורף. הוא אוהב את התרבות היפנית, מעריץ אנימה, וחדרו עמוס בתמונות אנימה ובמחברות מלאות יפנית. הוא למד לדבר יפנית, וגם לימד את עצמו לקרוא ולכתוב, כי שנה שלמה הוא וחבריו התכוננו במרץ לקראת נסיעה שתכננו ליפן במארס, כדי לראות את פריחת הדובדבן.

"הוא סיים בהצלחה לימודי תכנות והתחיל לעבוד בחברה חדשה חודש וחצי לפני החטיפה. ידענו כבר בשבת בצהריים שהוא חטוף. הוא היה בריא, בשוק ובהלם. ראינו בטלגרם סרטון של חמישה חבר'ה כפותים, והוא אחד מהם. אני ואשתי עבדנו לפני החטיפה בשתי עבודות כל אחד. עזבנו הכל. אנחנו מרוכזים 100 אחוז בלהביא את גיא הביתה. אנחנו בהפגנות, בצעדות, ועוסקים בהעלאת מודעות בכל העולם. הדבר היחיד שאנחנו לא יכולים לעשות הוא להיכנס ולהוציא אותו בעצמנו משם".

אילן דלאל: "בחדר של גיא אפשר לראות את הכיסא המשוגע שלו, כיסא של גיימרים, ומחשב מטורף. הוא אוהב את התרבות היפנית, מעריץ אנימה. בחדרו יש תמונות של אנימה ומחברות מלאות יפנית, הוא למד את השפה"

לפני כחודש וחצי קיבלו בני המשפחה מסר שגיא חי, אחרי שלא שמעו כלום על מה שעלה בגורלו מאז יום החטיפה. "זו היתה ידיעה קצת מעודדת", אומר אביו אילן. "זה קשה מאוד ולא נהיה קל, ומיום ליום אף נהיה קשה עוד יותר. אנחנו משתדלים לשמור על אופטימיות ולעודד אחד את השני".

ועם כל הקושי, אילן מרשה לעצמו לדמיין את היום שבו יחזור בנו הביתה אל חיק משפחתו ואל חדרו: "הוא בטח יצטרך לנשום קצת את הבית, לקבל אהבה מכולם. לראות את המקומות הבטוחים והמוכרים שלו, לעשות מקלחת חמה ולקבל ארוחה טובה. אנחנו מחכים לו".

הפסנתר מחכה לאלון

מה שהכי בולט לעידית אהל זה היעדר המנגינות ברחבי בית המשפחה, מאז שנחטף בנה אלון. "כל הזמן הוא ניגן בפסנתר ואחיו ניגן בגיטרה, וזה מאוד חסר לנו", היא אומרת.

אלון, מהיישוב הצפוני לבון, יהיה ביום שבת בן 23. הוא נחטף ב־7 באוקטובר ממקום המחסה שתפס בחניון רעים, בשעה שנמלט ממסיבת הנובה. אביו קובי, אחיו רונן (19) ואחותו ענבר (14) מחכים לו בבית.

"אלון אוהב את החיים הטובים, אוכל משובח ויין טוב", מספרת עליו אמו. "הוא אנין טעם ונהנה מארוחות מפנקות. הוא אוהב מאוד לישון, במיוחד כשהוא חוזר מטיול ארוך ואחרי שהוא עובד קשה. בחדרו הוא נוהג לשבת ולקרוא, או לשוחח עם חברים בטלפון". עידית מציינת עוד כי "הוא מתעניין מאוד בתחום הרכבים. מאז שהיה בן שנה וחצי אלון היה עובר בין מכוניות ואומר את כל שמות הדגמים שלהן. זה ממש הקטע שלו.

עידית אהל: "הבית שלנו הוא בית מוזיקלי מאוד. תמיד היתה מוזיקה בבית, הפסנתר שבסלון תמיד פעיל. אלון מנגן מגיל 9. הוא התחיל באורגנית, והמורה הבהירה לנו שהוא בעל יכולת גבוהה מאוד ובהמשך הוא הפך לפסנתרן מחונן"

כמו רבים בני גילו שבילו במסיבת הנובה, גם אלון מחובר מאוד למוזיקה, שהפכה לחלק מרכזי בחייו. "הוא כל הזמן שומע מוזיקה, קבוע עם אוזניות, אוהב את כל הסוגים - ישראלי, לועזי - ויש לו פלייליסט מאוד מגוון, עם שירים של טונה, גיא מזיג, שלומי שבן ועוד. הבית שלנו הוא בית מוזיקלי מאוד. תמיד היתה מוזיקה בבית, הפסנתר שבסלון תמיד פעיל. אלון מנגן מגיל 9. הוא התחיל באורגנית, והמורה הבהירה לנו שהוא בעל יכולת גבוהה מאוד. בהמשך הוא הפך לפסנתרן מחונן".

במסגרת המאבק להשבת החטופים, ובדרך שמתחברת לאופיו של אלון, המשפחה הציבה פסנתר צהוב עם תמונתו בכיכר החטופים. בשיתוף עם המוזיקאי אבישי כהן, שאלון מאוד אוהב, חבריו הפיקו גרסה חדשה לשירו, תחת השם "שובו אלינו". 

חודש וחצי לפני שנחטף, אלון שב לארץ מטיול ארוך שעשה במזרח. באוקטובר הוא היה אמור לעבור לתל אביב - לחלוק דירת שותפים עם חבריו. "החברים שלו מחכים לו, הם באו אלינו ונתנו לנו מפתח לדירה. הם גם המשפחה שלו, אלו חברי ילדות והם חלק מההוויה ומהמהות שלו. יש לו מעגל גדול מאוד של חברים שמחכים לו כמונו. אחותו חוגגת יום הולדת בפברואר, כמוהו. כשהיא נולדה הוא קיבל אותה במתנה, ואני רוצה שהיא תקבל אותו במתנה עכשיו".