"אפשר להגיד עלי גם איזה מנחוס וגם איזה מזליסט"

בדרך לשיקום ארוך גל אברמוביץ בן ה-22 היה אמור להתחיל לדרוך השבוע על רגל ימין. בהתחשב במה שעבר עליו מאז 7 באוקטובר, זה קטן עליו. הצעיר מהרצליה ניצל במזל גדול כשנמלט מהטבח בפסטיבל נובה באותה שבת שחורה, ובתחילת דצמבר נפצע קשה כשחומר נפץ של חצי טונה התפוצץ במשוריין שבו נסע. כעת הוא מסוגל לחייך וגם לספר מה קרה.

"אפשר להגיד עלי איזה מנחוס, ומצד שני גם איזה מזליסט", הוא צוחק כשאנחנו נפגשים במחלקת השיקום במרכז הרפואי שיבא בתל השומר. "הכל בחיים קורה מסיבה מסוימת. חזרתי לעשן בעיקר בגלל המלחמה. אבא שלי כל הזמן מעיר 'זה לא בריא', אז אני עונה לו 'מתברר שגם לרקוד בפסטיבל זה לא כזה בריא'".

ב-6 באוקטובר הכל נראה ורוד בחייו של גל. הנסיעה לארגנטינה עם חבר טוב נראתה באופק, והדרך למסיבה הייתה שיא הסתלבט. מטעמי בטיחות סירב אביו לתת לו ולאחיו הגדול, אור, את הרכב המשפחתי, אז השניים שכרו מכונית וירדו לרעים בשיירה עם עוד 14 חברים.

"הגענו למקום ברבע ל-1 בלילה, חגגנו, נהנינו. פגשתי חברים מהצבא שלא ראיתי הרבה זמן והיה ממש כיף", הוא משחזר. "ב-6 בבוקר השמש החלה לעלות אחרי לילה מקפיא. אמרתי 'עכשיו זה מתחיל', ואפילו כשירדו הרקטות הראשונות המשכתי לרקוד". אבל אור, אחיו שמבוגר ממנו בשלוש שנים, החל להילחץ, ואמם של השניים, שהתעוררה בהרצליה מהאזעקה, מיהרה להתקשר ולבקש מהם שיחזרו הביתה. "התקדמנו לכיוון הקמפינג, כי הציוד שלנו היה שם", גל מספר. "רצינו להתקפל, אבל החלו פיצוצים מסביב, אז אמרנו שנשאיר את הדברים ומקסימום נחזור לקחת. הסתכלת שמאלה וראית בן אדם שרץ על החיים שלו, ואז ימינה - ושם בן אדם הולך לו בכיף. חלק מבוהלים וחלק שאננים".

שוטר שעמד ביציאה מהחניה כיוון את הרכבים דרומה ואמר להם שאי אפשר לחזור צפונה. "נסענו ממש לאט, ופתאום נפלה רקטה באמצע הכביש", הוא נזכר. "דפקנו ברקס ועשינו פרסה. הג'י.פי.אס לא פעל, ואחי הגדול צעק 'תכוון אותי'. הגענו לפקק לפני צומת בארי, הסתכלתי מהחלון וראיתי שהמכונית הראשונה בטור, קיה נירו, עומדת עם דלת פתוחה ולידה שוכב משהו לא מזוהה על הכביש. הוצאתי ראש ושמעתי רעש כמו של פיקות. אמרתי לעצמי 'אין מצב', ואז הסברתי לאחי 'זה ירי'. הוא צרח 'מה אתה מדבר שטויות?'. בתוך שניות טור המכוניות כולו עשה פרסה. אחד נכנס בשני כמו במכוניות מתנגשות וכולם ביקשו לברוח".

"תגיד תודה שאתה בחיים"

הם חזרו דרומה, אבל גם שם נתקלו בירי, פנו שוב צפונה וחיפשו כל דרך להימלט מהגיהינום שהתפתח סביבם. "הגענו שוב לאותה קיה, נסענו ממש לאט וראינו שזו גופה ששוכבת על הכביש. הסטתי מבט שמאלה והבחנתי בשבעה מחבלים עומדים בשטח, ביישור קו, ויורים עלינו. אחי צעק 'מה לעשות?', אמרתי 'תתפוס את ההגה ותלחץ על הגז'. בתוך שניות הגענו למהירות של 150 קמ"ש. כדור אחד לא פגע בנו. תן לחייל צה"ל M16 מאופס ומחסנית מלאה, וכל מי שברכב מת במקום. המשכנו בנסיעה, ראינו רכב תקוע ולידו מישהו שמסמן לנו שנאט. אחי התחיל לבלום, צעקתי 'סע, זה מחבל!' - ואיך שאני צועק המחבל הרים נשק ומ-200 מטר התחיל לירות. כשהגענו למרחק של 60 מטר ממנו הוא הפסיק - או בגלל מעצור או כי אזלה לו התחמושת. המשכנו לכיוון נתיבות. הווייז לא פעל. ישבתי עם מפה פתוחה והבנתי שאני על כביש 25, נוסע מזרחה. אבא שלי, במקור מקריית מלאכי, מכיר את הארץ כמו את כף ידו. הוא התקשר ואמר 'בצומת השלישי קחו שמאלה, תעקפו את רהט, תגיעו לבית קמה, משם תרדו לכביש 6 ותנו גז הביתה'. נסענו לפי ההוראות ויותר לא פגשנו מחבלים, אלא רק שיירות של רכבים צבאיים שנעו דרומה".

כבר בדרך הביתה רשת הווטסאפ של פלוגת המילואים מחיל ההנדסה החלה לרעוש. ביקשו מגל ומחבריו שיהיו מוכנים, ובשעה 12 בצהריים נמסר שגדוד 7086 הופעל ועליהם להתייצב בימ"חים. עם כל מה שעבר, גל עלה לחדרו, סידר תיק וביקש לצאת כדי להצטרף לפלוגה. "אבא שלי ואחי עמדו ליד הדלת ואמרו לי 'אתה לא הולך'", הוא מספר. "אבי כמעט בכה ואמר 'אתה צריך להגיד תודה שאתה בחיים'. היה ויכוח קולני, ואז הוא המשיך: 'אתה לא ביחידה מיוחדת. אם תגיע מחר, לא ירגישו בחסרונך. אם תצא עכשיו, תגרום לנו כאב גדול'. למחרת ב-8 בבוקר הגעתי לגדוד. לא לתת לגוף מנוחה - זו הייתה טעות, אבל לא הייתה ברירה. גדלתי על הסיפורים של סבא מששת הימים ומיום כיפור, אז שאשב בבית?".

"זה כואב כמו שזה נשמע"

ביום שלישי כבר היה הגדוד בקיבוץ בארי. מאוחר יותר נכנס לסייע לכוחות של חטיבת גולני לפתוח ציר שחצה את הרצועה מגדר הגבול שבמזרח ועד לחוף הים שבמערב. ב-6 בדצמבר זה היה אמור להיות חלק מהכניסה לשכונת סג'עייה. עוד יום שבו הצוות השתמש ב'חטפן', מערכת המופעלת על ידי רקטה שגוררת איתה שורה של מטעני נפץ שבאמצעות פיצוצם מנקים את השטח מסכנות.

"השעה הייתה 7:50 בבוקר. עמדתי בפלג גוף עליון מחוץ ל'פומ"ה' (פורץ מכשולים הנדסי) וחיפיתי", הוא מספר. "לפתע הרגשתי גל חום מטורף. הסתכלתי וראיתי שסל הזיווד מאחור עולה באש. שמעתי עוד פגיעה, אר.פי.ג'י נוסף נורה לעברנו. מאז אסון הנמ"ר בגבעתי יצאה פקודה שאין לשים חומרי חבלה ותחמושת בתוך הכלי, אלא רק מחוצה לו. הבעיה שאנחנו כוח הנדסה שהסתובב עם חצי טונה של חומר נפץ. ראיתי את הקצין שלי קופץ מהכלי בלי קסדה ונשק וחבר מבפנים צעק 'תתפנו'".

הם רצו בשיא המהירות לטנק שעמד במרחק של 70 מטרים. המ"מ קיבל כדור ביד במהלך המנוסה, חייל אחר נפל ושבר אף ויד, אבל היה נדמה שהם יצאו בזול, הפומ"ה ממול עלה באש. "מאחורי הכלי הבוער היה בניין שבקומתו העליונה זיהיתי שתי דמויות", גל מספר. "יריתי לעברן 60 כדורים, הסתובבתי כדי לספר לחברים שנתקלנו ושמחבל אחד נפל. פתאום היה 'בום' ועפתי באוויר כאילו משאית נכנסה בי. חשבתי שירו אר.פי.ג'י, אבל זה היה הפומ"ה שהתפוצץ".

כשגל התאושש הוא הבין שנפגע בידו ושרסיס מהפומ"ה חדר לירכו הימנית. "אתה עדיין לא בשלב כאבי התופת", הוא מחייך. "צעקתי 'נפגעתי!' והצלחתי לגרור את עצמי. חובש הגיע בתוך שניות, קרע את המדים ושם חוסם עורקים על החור ברגל, אבל נשאר זרזיף דם, כאילו שכחת לסגור את הברז עד הסוף. החובש הוציא קומבט-גז - כשיש חור והחוסם לא מספיק, מכניסים אותו פנימה ומסובבים. זה כואב כמו שזה נשמע. צעקתי 'אל תשים!'. נתתי צרחות שלא ידעתי שאפשר לצרוח ככה, ופוניתי מהר מהשטח. ב-8 בבוקר הייתי בתוך הטנק. תוך חצי שעה הגעתי לגדר, משם למסוק, וב-9 נחתנו בתל השומר".

חיילת נתנה לגל נייד כדי שיתקשר ויודיע להוריו על הפציעה. גל התקשר לאמו. "היא שאלה 'יצאת מעזה?'. אמרתי לה 'כן, יש לי בשורות טובות ורעות. הטובות שאין יותר מילואים'. היא הייתה מרוצה: 'איך? אני לא מאמינה', ואז אני אומר לה 'אני שוכב פצוע בתל השומר'. היא התחילה לצרוח".

"הדם נזל כמו מבקבוק"

מתברר שהאם, הסובלת ממחלה אוטואימונית, קיבלה באותו הזמן טיפול שתי קומות מעל בנה. "אני שומע אותה מעבר לווילון צועקת 'אני רוצה לראות את הבן שלי'. היא פגשה אותי בדיוק כשהאחות הורידה את החבישה מהיד והביאה דלי, כי הדם נזל כאילו אתה שופך בקבוק. הסתכלתי על אמא שלי, והיא הייתה לבנה. נכנסתי לניתוח ארוך".

יותר מחודש אחר כך, גל בעיקר מחייך. הוא אמור לחזור לתפקוד מלא ואפילו בונה על נסיעה לפסטיבל טראנס בהונגריה בקיץ הקרוב. את הכרטיסים הוא קנה בתחילת המלחמה ולא מתכוון לבטלם. "פיזית אוכל לרקוד", הוא מחייך קלות, אבל מייד מוסיף: "אני מקווה מאוד שגם מבחינה נפשית".